נצרות פרוטסטנטית

נצרות פרוטסטנטית

הביבליה תורגמה לשפת העם על ידי מרטין לותר. הסמכות העליונה של כתבי הקודש היא עקרון יסוד של הפרוטסטנטיות.
שורשים, סיווג והנהגה
דת	נצרות
זרם	נצרות מערבית
מקור השם	המחאה בשפייר (Protestation zu Speyer)
התפלג מ	הכנסייה הקתולית
תאריך ייסוד	10 בנובמבר 1517
מספר מאמינים	800–900 מיליון נפש (אומדן)
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
מאפיינים	Protestantism-related award
ארגונים ופעילות
פלגים	לותרנים, קלוויניזם, הכנסייה האנגליקנית, מתודיסטים, אוונגליקליזם, פנטקוסטליזם
מוסדות	לותרניזם, charismatic christianity, אוונגליזם, Restorationism, Stone–Campbell Movement, united and uniting churches, אדוונטיזם, אנבפטיזם, קלוויניזם, Holiness movement, מתודיזם, אנגליקניזם, בפטיזם
ריכוזי הפרוטסטנטים בעולם נכון ל-2010. במדינות הצבועות בסגול נמנים עליהם לפחות 10% מהאוכלוסייה, וגוון כהה מסמל שיעור גבוה יותר מהאוכלוסייה.

הנצרות הפרוטסטנטית היא שם כולל למספר גדול של כנסיות, המהוות ביחד את אחד הזרמים העיקריים בנצרות, והשני בגודלו לאחר הנצרות הקתולית. הן חולקות שורה של עקרונות יסוד, ושורשיהן בתפיסות שהתפתחו ברפורמציה הפרוטסטנטית של המאה ה-16, שמנהיגיה המרכזיים מרטין לותר וז'אן קלווין יצאו נגד הכנסייה הקתולית והאפיפיור.

המשותף לכל הפרוטסטנטים הוא ביסוס הנוהג הדתי על כתבי הקודש לבדם ולא על מסורת הכנסייה, הקביעה כי המקרא ניתן לפרשנות עצמאית, שלילת האפשרות לגאולה באמצעות מעשים טובים, הדגשת האמונה כאמצעי היחיד לקבל את חסד האל, וסירוב להכיר בייחוד של מעמד הכמורה על פני יתר המאמינים. הפרוטסטנטים דוחים גם את פולחן הקדושים ומרים אם ישו, ושוללים את האמונה בטרנסובסטנציאציה של הלחם והיין בסעודת האדון כפי שהיא מקובלת בקתוליות.

מלבד זאת, וכתוצאה ישירה מן החופש הפרשני והיעדר מדרג כנסייתי מוסדר, קיים מגוון גדול של תפיסות ואמונות בקרב הפלגים הפרוטסטנטיים השונים, החלוקים ביניהם לגבי המובן המדויק של יסודות אלו והיבטים רבים נוספים. הם נעדרי כל מסגרת ארגונית אחידה, וקיימות רבבות כנסיות פרוטסטנטיות שונות, וכנסיות חדשות נפתחות בהתמדה. הגדולות והמשפיעות הן הלותרנים, הקלוויניסטים, המתודיסטים, הבפטיסטים, הפנטקוסטלים, האדוונטיסטים ועוד, וכן כנסיות רבות המתרחקות מכל זרם ועצמאיות לגמרי. נוסף על אלו קיימת הכנסייה האנגליקנית הגדולה, שאינה כפופה לאפיפיור אך קרובה בעקרונותיה לקתוליות. מספרם של כלל הנטבלים בנצרות הפרוטסטנטית נאמד בין 800 ל-900 מיליון נפש, החברים ביותר מ-30,000 זרמים מובחנים. לפרוטסטנטיות הייתה השפעה עמוקה על התרבות המערבית, בייחוד בעולם דובר האנגלית והגרמנית, והיא מקושרת עם התפתחויות כמו עליית הקפיטליזם, האינדיבידואליזם והסובייקטיביות.

מינוח

המושג "פרוטסטנט", "מוֹחֶה", הופיע לראשונה ב-1529, בהתייחסות לאיגרת המחאה של ארבע-עשרה ערים חופשיות ושישה נסיכים באימפריה הרומית הקדושה נגד החלטתו של הקיסר קרל החמישי לכפות מחדש את ההחלטה שאין לתת מקלט או תמיכה למרטין לותר, אבי הרפורמציה. התואר הוחל במהרה לא רק על החותמים המקוריים, אלא על כל אלה שתמכו בתנועה המתעוררת לתיקון הכנסייה, גם ללא קשר ללותר. בארצות דוברות-הגרמנית העדיפו המצדדים במטרה את התואר "אוונגליים" ('מבשרים') המשמש שם עד היום. בשווייץ, בהולנד, באנגליה ובסקוטלנד ביכרו ממשיכיה של מורשת הקלוויניזם, פרי הגותם של ז'אן קלווין והולדרייך צוינגלי, את התואר "רפורמיים" (מתוקנים). בצרפת נשאו הקלווינסטים את השם הוגנוטים. במהומה הדתית של אנגליה במאה ה-17 כינו הרשויות בתואר "פרוטסטנטי" את כל אלו שלא קיבלו את הכנסייה האנגליקנית ולא היו קתולים, אך נחשבו בעיניה עדיין אורתודוקסים דיים (בניגוד לבפטיסטים ולאוניטרים) כדי שדעתם לא תישלל. לבסוף הכריע האופן שבו אומץ המושג "פרוטסטנטי" על ידי הקתולים. הוא התקבל כתואר הנפוץ לכל אלו שהשתייכו למורשת הנצרות המערבית, אך פרשו מכפיפות לכנסיית רומא במהלך הרפורמציה ולאחריה, ובהמשך לכל התנועות שנוצרו מתוכם.

עקרונות ומאפיינים

יסודות

מרטין לותר, החל ברפורמציה הפרוטסטנטית ב-1517.

הגיוון העצום של הכנסיות הפרוטסטנטיות והמחלוקות הרבות בין הוגיהן מקשים על איתור מכנה משותף הגותי או אמוני. חוקרים מתארים אותן יותר כתופעה היסטורית בעלת שורשים זהים: כל הפלגים שהסתעפו במשך כחמש מאות שנה מתוך התנועות שצמחו בעת הרפורמציה הפרוטסטנטית. מבחינה תאולוגית הרחיקו קבוצות מסוימות לכת עד כדי כפירה במושג השילוש הקדוש, כפי שעשו האוניטרים, ואחרות פנו בנתיבים קיצוניים כמעט באותה מידה.

באופן כללי ניתן למפות את הזרמים השונים על ספקטרום הנע משמרנים וממסדיים, בייחוד האנגליקנים ובמידה רבה גם הלותרנים, האוחזים ברבות מהמסורות והתפיסות שלפני הרפורמציה, ועד רדיקלים עממיים (בעיקר האנאבפטיסטים וממשיכיהם) שהתייחסו לאלו כסמליות בלבד ונטו להיפטר מהן לחלוטין. עם זאת, למרות הקושי שבאפיון משותף, חולקים הפרוטסטנטים כולם רקע ועקרונות רופפים שמקורם בהגות ראשוני הרפורמטורים, בייחוד מרטין לותר, ז'אן קלווין ששכלל את הגותו אך גם חלק עליו רבות, אולריך צווינגלי וממשיכיהם לגוניהם.

מצע משותף זה ממוצה לעיתים בסיסמאות שנלקטו מכתבי הוגי הרפורמציה ונחשבות כמסמלות את משנתם. רשימה מוכרת היא שלושת ה"בלבדים", solae, המזוהים עם לותר: "כתבי הקודש לבדם" (sola scriptura) – החשבת הברית החדשה והתנ"ך כדבר האל האותנטי מעל לכל פרשנות או מסורת; "האמונה לבדה" (sola fide) – הדגש שרק באמצעות האמונה ניתן לקבל את חסד האל ולהיוושע; ו"החסד לבדו" (sola gratia) – דחיית כל אפשרות להצטדק בפני האל בעזרת הישגים או טוב הנובע מתוך האדם וקביעה כי רק חסדו לבדו הוא המקנה ישועה. שני האחרונים קשורים זה בזה קשר הדוק, ויחד הם המצע שעליו בנויה תפיסת הצידוק הפרוטסטנטית. בלבדיות החסד מקובלת עקרונית על הכנסייה הקתולית שנגדה יצאו הרפורמטורים בחריפות, וביטויים כמו "האמונה לבדה" מופיעים בכתבי הכנסייה בימי הביניים אך במובנים אחרים.

קו משותף שחוקרים רבים ציינו והמשולב בכל מחשבת הרפורמציה הוא מרכזיותו של ישו והקשר הישיר אליו, שלותר סיכם פעם בסיסמה "ישו לבדו" (Christus solus, אף היא מוקדמת בהרבה לזמנו). הכריסטוצנטריות הרדיקלית של לותר, קלווין והאחרים שימשה מסד למרבית התפיסות המזוהות עימם. מרכזיותו כדבר האל במובן הלוגוס חופפת למרכזיות דבר האל המובא בברית החדשה ובמקרא לבדם. חסדו של ישו לבדו ולא מעשים טובים מאפשרים את ישועת האדם, והאיסור על כל תיווך או מחיצה בינו למאמינים עומדים במרכז הרעיון הפרוטסטנטי של "כהונת כל המאמינים" ודחיית הממסד הכנסייתי או פולחן הקדושים.

"כתבי הקודש לבדם"

"משקל דבר האל הברוך מכול כנגד תורות והתייהרויות האדם": כתבי הקודש מכריעים את ההמצאות של הממסד המאוחר המושחת. איור תעמולה פרוטסטנטי מתוך "ספר הקדושים של פוקס", 1576, אנגליה.

עיקרון חשוב ביותר במחשבה הפרוטסטנטית לגווניה שנשאב מלותר וקלווין, מכונה "כתבי הקודש לבדם" (sola scriptura). לפי עיקרון זה המקרא והברית החדשה הם הבסיס היחיד שממנו ניתן לשאוב סמכות דתית. הרעיון הושפע מן הדגש ששמו הוגי הרנסאנס על "שיבה למקורות" וחזרה לפשט הכתובים לאחר יותר מאלף שנים שבהן פרשנות אלגורית מרחיקת-לכת הייתה הנורמה בנצרות, בדמות תפישת ה"קוואדריגה" שהוסיפה שכבות מוסריות, נבואיות וטיפולוגיות על המובן המילולי של הכתוב (בדומה לפרד"ס היהודי). התוספות והפלפולים המרובים נראו כהשחתה וסילוף. לותר אימץ את העיקרון ב-1518 במענה להתקפות הראשונות עליו מרומא, צווינגלי ב-1523 וקלווין מאוחר יותר. מעבר לרקע הרעיוני, השיבה לפשט יצרה את האפשרות של הסרת התוקף המחייב של מסננת הפרשנות המקובלת שהוסיפה ההיררכייה הרשמית במשך מאות שנים ושעליה נשענו נהגים ועקרונות רבים ערב הרפורמציה. דחיית המסורת שבעל פה של הכנסייה שברה את הכוח שהעניקה לממסד שבראשו האפיפיור, והניחה את הביסוס לביטול ולדחייה גורפים של אמונות וטקסים שלא נמצא להם מקור מספק בכתובים. בטווח המיידי אִפשר עיקרון זה פעולה עצמאית בלי הסכמה רשמית של המוסדות הממונים. הדבר לא חייב שלילה קטגורית של כל העבר, אלא קבע את כתבי הקודש כאמת המידה היחידה שלפיה יש לשפוט את ערכו של מנהג, ובעזרתם להחליט אם הוא אכן הכרחי או שאפשר לראותו כנתון לשיקול דעת עצמאי.

לותר, קלווין והאחרים ראו במקרא לבדו מקור חזק דיו, "דברו המהדהד של אלוהים", שההשראה והקדושה שבו היו כה עוצמתיות עד שדי היה בהן כדי לאפשר לכל אחד להבין אותו בעצמו ללא הזדקקות לתיווך המסורת – בתנאי שאכן האמין בהיות התנ"ך דבר האל וציפה לקבל את אמיתותיו. לותר קבע ב-1520 ש"המקרא הוא המבאר שלו עצמו" (scriptura sui ipsius interpres), ובכך שלל כל סמכות חיצונית לו כנקודת משען לפרשנות. מאז ועד ימינו פיתחו הפרוטסטנטים, יותר מכל הזרמים האחרים, שיטות הרמנויטיות שונות להבנת פשט המקרא והברית החדשה. גישה זו השתלבה עם הנטייה הגוברת לתרגום התנ"ך משפות קלאסיות (בעיקר לטינית) ללשונות העמים כדי שיבינוהו; הכנסייה הקתולית, שלא התנגדה לכך טרם הרפורמציה, קבעה תרגום תקני משלה בוועידת טרנטו כדי למנוע היווצרות של גרסאות בעייתיות בעתיד.

ההשלכות המעשיות שאפשרה גישת "כתבי הקודש לבדם" היו נרחבות. מתוך שבעת הסקרמנטים המקובלים, מצאו הרפורמטורים ביסוס מלא בכתובים רק לשניים, הטבילה לנצרות וסעודת האדון. יתר החמישה איבדו את מעמדם כסקרמנטים ובוטלו כמעט על ידי כולם – באגפי הקצה האנגליקנים והלותרנים השמרנים הותירו על כנם רבים מן הטקסים (כמו וידוי) מבלי לתארם כסקרמנטים, ומן הצד השני הקווייקרים הקיצונים לא מכירים אף בטבילה ובסעודה ודוחים את המחוות החיצוניות שבהן הם רואים סמליות עקרה שאינה באה מן הרוח. נוסף על כך האיסור על נישואי כמרים, שהתנגדו לו גם מסיבות אחרות, הוחשב כנעדר יסוד במקרא ובוטל גם הוא. פולחן הקדושים ומרים הבתולה גונה באותו הקשר; הצלמים והקישוטים בכנסיות נאסרו בנימוק שכתבי הקודש שללו אותם במפורש. היסטוריונים אחדים הצביעו על הסמליות העמוקה שבמאבק הפרוטסטנטי נגד צלמים ותמונות ובעד התנ"ך בשפה המדוברת, כקרב בין התקשורת החזותית שבאמצעותה הועברו יסודות האמונה בדורות עברו ובין אמצעי התקשורת של מהפכת הדפוס שאפשרה הפצת רעיונות מופשטים היישר לכל קורא. מאותם שיקולים נכתבו גם התפילות בשפת המתפללים למן "המיסה הגרמנית" של לותר מ-1526. עד מועצת הוותיקן השנייה ב-1962 הייתה התפילה בשפה המקומית אחד ההבדלים הברורים והבולטים בין הקתולים לפרוטסטנטים.

לצד דחיית המסורת המחייבת הייתה לעיקר "כתבי הקודש לבדם" השפעה חשובה נוספת על הפרוטסטנטיות: הסמכת כל אדם לפרש הובילה מייד לריבוי עצום של כיתות ופילוגים ומנעה הקמת ממסד מרכזי מוסכם בכנסיות החדשות שקמו. בפועל היה ברור שכל טקסט זקוק לשכבת פרשנות מוסכמת כלשהי כדי להבינו ושתקדימים מסוימים היו הכרח. כך אימצו הרפורמטורים, למעט הרדיקלים ביותר, למשל, את רוב ההחלטות של הוועידות האקומניות בראשית הנצרות, הגם שלא ייחסו להן את אותו המעמד שהיה להן בעבר. הצהרות האמונה של ועידת ניקאה וממשיכותיה והכריסטולוגיה שנקבעה בהן נותרו יסודות מרכזיים במשנת הזרם החדש. יתרה מכך, הפרוטסטנטים החלו מייד ביצירת מסורת מחייבת משלהם בדמות הצהרות אמונה, למן הצהרת אוגסבורג הלותרנית ב-1530, עבור ב"הסכמת ציריך" הקלוויניסטית-צווינגליאנית ב-1549 וב"תשעים ושלושה הסעיפים" האנגליקניים מ-1571 ועד ימינו. יריביהם הקתולים הרבו ללעוג להם על חוסר עקיבותם, ולהצביע על כך שכיתות קיצוניות חזרו לשמור את השבת במקום את יום ראשון ואסרו להישבע, כפי שאכן ניתן היה להבין מקריאה בלתי-מתווכת.

כפועל יוצא האיצה הרפורמציה את עריכת הקאנון של הברית הישנה והחדשה וטיהורו מספרים שהוכרו זה זמן רב כאפוקריפיים. לותר עצמו שפט את הקאנון לפי מידת התאימות שלו למה שראה כיסודות הנצרות, כמו הישועה באמצעות חסד בלבד ורעיונותיו של פאולוס. הוא ניסה לשווא לשכנע את עמיתיו לפסול את איגרת יעקב, מגילת אסתר וכתבים נוספים בנימוק שאינם משקפים את רוח האמונה האמיתית. רוב הזרמים הפרוטסטנטיים היו זהירים הרבה יותר, ואמת המידה שלהם הייתה הוודאות שהחיבורים שהוכללו אכן היו מקוריים (אפילו הכנסייה הקתולית קיבלה ביקורת זו במידה מועטה וקבעה סופית קאנון סגור בטרנטו). מרבית הספרים החיצוניים הוצאו מן הנוסחים הפרוטסטנטיים בנימוק שהתקבלו בטעות ועל סמך החלטות כנסייתיות מאוחרות יחסית.

צידוק מן החסד באמונה לבדה

האיגרת אל הרומים פרק ג' וד' בתרגום לותר מ-1522: (פסקה שלישית, שורה שנייה): לָכֵן דָּנִים אֲנַחְנוּ שֶׁבֶּאֱמוּנָה יִצְדַּק הָאָדָם בִּבְלִי מַעֲשֵׂי תוֹרָה. לותר שאב את רעיון הצידוק שלו מאיגרת פאולוס הראשונה.

היבט מהפכני ויסודי אחר של התפיסה הפרוטסטנטית היה ראייתה את תהליך הצידוק של האדם החוטא בפני האל כפועל יוצא של "חסד אלוהים לבדו" (sola gratia), ובאמצעות "האמונה לבדה" (sola fide ) מצד האדם. הרעיון פותח בידי לותר ונמשך אצל כל הרפומטורים המרכזיים. הגישה הקלאסית בכנסייה הקתולית, שיוצגה על ידי הסכולסטים מאז תומאס אקווינס, הייתה שלמעשים טובים יש חשיבות ניכרת בצידוק. לעומת זאת הפרוטסטנטים קבעו כי מעשים טובים אןמנם ראויים ובעלי ערך כשלעצמם, אך אין להם שום משקל בתהליך זה, המתקבל אך ורק מכוח חסד האל ובאמצעות טהרת האמונה בכך – propter Christum per fidem, "על ידי המשיח, בעזרת האמונה". הצעד היחיד שהאדם השפל והחוטא יכול לעשות לקראת האל הוא לקבל כי הבורא הוא זה שמושיע אותו, וכל היתר נבע מכך. נושא זה היה עניין לדקויות פרשניות מופלגות: הממסד הקתולי הדגיש בוועידת טרנטו שוב את עמדתו כי הצידוק אכן נובע אך ורק מחסד האל אך מעשים טובים מתחייבים לשם כך, וכי מי שטוען שהוא יכול להיוושע על ידי האמונה לבדה, או לחלופין רק באמצעות מעשים וללא אמונה, הוא כופר. גם הפרוטסטנטים נאלצו להבהיר כי יש חשיבות למעשים טובים ולמוסר (אם כי לא מבחינת תהליך הצידוק), ולגנות את אלו שסברו שדי באמונה בחסד המושיע כדי להיחשב נוצרים טובים.

הציר סביבו התגלעו ההבדלים היה בשאלת היכולת האנושית להגיע לצדקות פנימית, ועל טבעו של החסד. ההשקפה הקתולית הבסיסית הייתה שבעזרת החסד האלוהי האדם ספוג החטא משתנה בפנימיותו ונעשה טוב יותר, אך לותר והפרוטסטנטים דחו זאת. לשיטתם, החטא הקדמון השחית את הטבע האנושי עד כדי כך שכל מעשי האדם היו בחזקת חטא, והמקור היחיד לטוב הוא האל. הצדקות שבאדם יכלה לנבוע אך ורק מן הבורא, והייתה זרה וחיצונית (iustitia aliena) במהותה; החסד היה שייך כל כולו לשמיים ולא יצר שום טוב פנימי בתוך הנבראים. רעיון זה השתלב עם דחיית כל ההבנה הקתולית לגבי טבע הצידוק בחיים ובמוות. הכנסייה ראתה את האדם כצובר נקודות זכות על ידי מעשים טובים וציות לאורך שנותיו ומתמרק בהדרגה מחטאיו המולדים והנרכשים, ואם לא התנקה מהם בחייו, גם מתענה לזמן קצוב בפורגטוריום לאחר מותו עד שייטהר דיו להיות ראוי לגן העדן. לותר וממשיכיו ראו את בן האנוש כבעל מהות דואליסטית: ספוג לבלי כפרה בחטא מטבע היותו וללא יכולת להשתחרר מכך בשום מעשה מצידו, ומאידך גיסא יכול ונצרך להיצדק מלכתחילה מתוקף חסדו המיטיב של ישו, אם האמין בו. עבור הפרוטסטנטים הצידוק לא מתרחש בסוף החיים או לאחריהם אלא הוא תנאי מוקדם ומתת אל שניתנה מראש. מעשים טובים לא היו תנאי או אמצעי להשיגו, אלא פועל יוצא שהתאפשר רק כי האל חמל על מאמיניו, ומתוך חסדו שבא עדיהם יכלו בכלל להיטיב.

הסתכלות זו, על אף המוניטין הקודרים שנקשרו לה, הייתה גם מלאת תקווה: בניתוח הפרוטסטנטי של תהליך הישועה, מסורת הכנסייה קבעה שטוב אלוהי חודר אל הנשמה ומתערבב בה. לכן לפחות בראיית הרפורמטורים, נותר ספק באפשרות להיצדק, שכן רוע האדם ושפלותו לא אפשרו לו להשיג את הכרת האל ואת יראתו בשלמות. דווקא ההפרדה בין הטבע האנושי הפסול ללא תקנה ובין החסד האלוהי המתקן והזר לו אפשרו להבטיח כי גם החוטא הנקלה ביותר (ובעיניהם כל אדם היה כזה במעמקי ישותו) יוכל להיוושע אם יפנה אל האל. לותר עצמו גיבש השקפה זו מתוך מצוקתו האישית, כשהגיע למסקנה שלעולם לא יוכל לכפר על כל חטאיו המרובים במעשים טובים, בתפילות ובסיגופים, וכי שום בן-אנוש לא מסוגל לכך.

לרעיון הצידוק באמצעות האמונה לבדה היו השלכות מעשיות ורוחניות נרחבות. כבר בתחילת הרפורמציה אפשרה הקביעה שמעשים טובים ופעולות גשמיות למיניהם אינם אלא מחווה אנושית ריקה מתוכן לקרוא לפירוק המנזרים, ששוכניהם היו נתונים באורח חיים מחמיר שהוקדש לעשייה כזו, ולביטול רבים מהליכי הכפרה שהיו שגורים עד אז, כמו וידויים וצומות. לדוקטרינה הייתה השפעה עמוקה ומתמשכת על הפילוסופיה האירופית, והיא תרמה תרומה עצומה לדגש המתחזק על היחיד הסובייקטיבי, שאמונתו כלפי פנים ולא מעשיו המדידים כלפי חוץ הושמו במרכז. מהלך זה הוביל בעקיפין גם לנאורות ולתפיסות מודרניות שצמחו איתה ואחריה. ז'אן קלווין ותלמידיו הקצינו עוד יותר מלותר, וקבעו שאף האמונה עצמה היא מתת אלוה, ולא יכולה לנבוע מתוך בחירה חופשית והטבע האנושי. מכך, ובניגוד מסוים ללותרניזם, נבע עקרון הגזרה הקדומה והבחירה מראש החמור במשנת הקלוויניזם, שלפיו האדם אומנם אחראי ומחויב להאמין, אך אלוהים בחר ממילא את אלה שיושיע בטרם היות העולם, ורק בהם תתעורר האמונה הראויה.

כהונת כל המאמינים

ההדגשה על הישועה באמצעות החסד, המגע הישיר עם ישו עצמו וסמכות הכתבים לבדם, כולם היוו הצדקה לאחד מן העקרונות המארגנים המרכזיים של הפרוטסטנטיות – שלילת ההבחנה בין הכמרים שנסמכו ובין המון המאמינים, והקביעה כי לפחות ברמה האידיאלית כל נוצרי היה יכול וראוי להיות שווה לכל היתר ומעין איש דת לעצמו. ללא מסורת ותקדימים מחייבים ועם ההצהרה שניתן היה לפרש את המקרא מתוכו, לא היה צורך במבנה כנסייתי מוסדר שיספק ביאור מוסמך לכתבים; מאחר שהצידוק בפני האל נקנה בזכות החסד ולא הועילו מעשים טובים לשם כך, אורח החיים של הנזירים ואנשי הכמורה היה חסר תועלת ומיותר; בברית החדשה מתוארים היחסים בין ישו לשליחיו ותלמידיו כחופשיים למדי, ולא מוזכרים נדרים, מסדרים ומדרג. לבסוף לותר, קלווין והאחרים לא הכירו בטרנסובסטנציאציה ובכך שהלחם והיין בסעודת האדון הופכים באמת לבשרו ולדמו של ישו, והשתתפות הכומר בטקס מרכזי כל כך המגלם את הקורבן הפכה לסמלית יותר מחיונית. בהשראת ציטוטים מן הברית החדשה, כמו ”הִנְּכֶם זֶרַע נִבְחָר מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ וְעַם סְגֻלָּה לְמַעַן תְּסַפְּרוּ תְּהִלּוֹת הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם” (הראשונה לפטרוס, ב' ט'), קבעו הרפורמטורים כי מכל הנוצרים מצופה להשתתף באופן מלא בחיי הדת, ולקבל אחריות על עצמם וחבריהם. לפי זה הכנסייה הקיימת הייתה סילוף מושחת.

לרעיונות אלו היו השלכות מרחיקות לכת באופן פוטנציאלי, ונגנזה בהם האפשרות להעביר לידי האדם הפרטי את ההכרעה בחיי הדת בפועל. אך הן ראשוני הרפורמציה הן ממשיכיהם בדורות הבאים הוסיפו לעמוד על הצורך בהנהגה רוחנית ובמדרג מסוים. גם הכיתות הפרוטסטנטיות הקיצוניות ביותר, שבהן בוטל כל שריד לטקס סמיכה לכמרים ובידול כלשהו בינם למאמינים, נדרשו למשמעת וסדר כדי לקיים חיי קהילה, והעבירו את ממשלתם לידי מועצות זקנים קרואים. ברבות מן הכנסיות הממסדיות יחסית, בייחוד הלותרניות, נותרה על כנה אף דרגת הבישוף כערכאה שהסכמתה נדרשה למינוי ולאשרור של אנשי דת (במסורת הקלוויניסטית נשללה הבישופות עקרונית באופן נחרץ) – אם כי לעיתים קרובות הופקע הצורך בשימור שלשלת הסמיכה מן השליחים, שעליה מתבססת הלגיטימציה של ההיררכייה הקתולית, לפעמים מטעמים אידאולוגיים, אך תכופות בשל הדחת הכמרים הסמוכים שכיהנו טרם הרפורמציה.

ההשקפה הלותרנית פתרה את המתח המובנה בין צורך במשמעת וסדר ובין יסודות הפרוטסטנטיות, בכך שקבעה כי המבנה הכנסייתי המשוכלל הישן אומנם נעדר ביסוס בכתבי הקודש, אך צוין שם בבירור כי בכל זאת יש צורך במי שעליהם לְהַשְׁמִיעַ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה ולהטיף; גם קלווין, עוד בספרו "מוסדות הדת הנוצרית", קבע כי הכרח שיהיו אדוקים מלומדים שיפיצו את האמונה וידחקו באחיהם לשמור עליה. רוב הזרמים הפרוטסטנטיים הלכו בעקבותיהם. אך תוארם והגדרת תפקידם של הנסמכים לשירות כזה שונו תכלית שינוי: במסורת הקתולית הכומר הוא "כוהן" (presbyter) שתפקידו חיוני ונובע מסמיכת הממסד, ובפרוטסטנטיות הוא "קרוא" או "משרת העדה" (minister) שנצרך מכוח למדנותו והכריזמה שלו, ותפקידו בעיקר לפנות אל הקהל. אחד הצעדים השטחיים אך המפורסמים והבולטים שנבעו מכך היה ביטול האיסור על אנשי דת להינשא, שהכנסייה ניסתה לאכוף (במידות שונות של הצלחה) מאז ועידת לטראנו הראשונה ב-1123. מכמרים פרוטסטנטיים צופָּה להתחתן ולהקים משפחות. כמו כן הדרשה הפונה אל לב המאמינים החליפה את המיסה כעיסוק החשוב ביותר של הכומר.

באופן כללי הרפורמציה וענפיה יצרו שוויון רב יותר בין אנשי הדת לקהלם. משקל העדה בהתנהלות הכנסייה גדל, והוכרה חשיבות התודעה הדתית הפרטית, אך בכל זאת נשמר בידול בין אנשי דת מלומדים ליתר. בזרמים הרדיקליים צומצם הבידול, בעוד שבזרמים השמרניים קיים מדרג מפותח יותר. ברמה המעשית והפוליטית רעיון "כהונת כל המאמינים" אפשר את פירוק הממסד הכנסייתי מעושרו ומכוחו ואת ביטול הכפיפות לאפיפיור ולרומא לטובת ציבור המאמינים מחד גיסא ולטובת רשויות המדינה החילוניות מאידך גיסא. השלכה חשובה נוספת, מאוחרת יותר, של עקרון "כהונת הכול" הייתה יישומו אף לגבי נשים, נקודה שתאולוגיות פמיניסטיות עמדו עליה רבות במאה ה-20. עוד במאה ה-17 התירו הקווייקרים לנשים להטיף, ובמהלך המאה ה-19 החלה הסמכת נשים לכמורה. נושא זה היה ועודנו שנוי במחלוקת עזה, אך כיום רוב דחוק מקרב הזרמים הפרוטסטנטיים מסמיך נשים.

לצד החלשת ההיררכייה המתווכת בין הנוצרים לאל עלי אדמות הפרוטסטנטים ביטלו אף את מקבילתה השמימית. מרים הבתולה נותרה דמות קדושה ואהודה, אך פנייה אליה בתפילה כדי שתעתור אל בנה גונתה בתוקף כגובלת בעבודת אלילים או אמונה תפלה. יחס דומה הופגן כלפי תפילה אל הקדושים או אל המלאכים כעותרים אל אלוהים. כנסיות פרוטסטנטיות ממסדיות יותר, כמו האנגליקנים והלותרנים, הוסיפו להכיר במעמד הקדוש, אך לא העריצו ורוממו את קדושיהן כמקובל אצל הקתולים (וכן אצל האורתודוקסים ויתר הכנסיות המסורתיות) כפטרונים של מקצועות מסוימים, מחוללי ניסים וכדומה. הרוב ביטלו מעמד זה מכול וכול וביקרו בתוקף את הערצת הבתולה, הקדושים, המלאכים והשרידים המקודשים כפגניות וכפירה. בהתאמה, מאחר שהמקרא אסר על עשיית כל פסל ותמונה והברית החדשה לא סתרה ציווי זה, הפרוטסטנטים הסירו או השמידו את התמונות והעיטורים בכנסיות ואף את דמויות ישו הממוסמר לצלב. רק צלבים פשוטים הותרו לשימוש. אחד ההבדלים השטחיים אך הבולטים לעין לעומת הקתוליות הוא הפשטות והיעדר הקישוטים בכנסיות.

מציאות ישו במיסה

בשאלת האופן שבו הלחם והיין המקודשים בטקס סעודת האדון הופכים לדמו ובשרו, רוב הגישות הפרוטסטנטיות היו בעיקרן המשך ישיר לדיון ארוך השנים על מהות השינוי והאופן המדויק שבו הוא מתרחש. עקרון הטרנסובסטנציאציה, שנומק בטיעונים אריסטוטליים על ההבדל בין מאפייניו המהותיים והאקראיים של כל עצם (כשם שכיסא עשוי להיות ממתכת או מעץ ועודנו כיסא במהותו, כך מאפייניהם האקראיים של הלחם והיין לא השתנו אך מהותם נעשתה לזו של ישו), נדחה על ידי כל הרפורמטורים כעיוות, כסילוף וכאימוץ מאוחר של רעיונות פילוסופיים משובשים מחוץ לנצרות האותנטית.

לותר פסל את הטרנסובסטנציאציה בטענה שהפכה את העצמים למושא ישיר לסגידה במקביל לישו עצמו, ובכך שהציגה את המיסה כחזרה או חלק מקורבנו הייחודי והחד-פעמי על הצלב. הוא גם ראה בכך רוממות של הפעולה האנושית של הכומר ה"הופך" חומר לעצמוּת המושיע, בניגוד יסודי להשקפתו שלפיה האל גואל בלי תלות במעשה האדם. תחת זאת הציע גישה של "איחוד סקרמנטלי", או קונסובסטנציאציה (קיום-במקביל): בכוח דברו של האל לחם הקודש והיין הופכים לדבר מה שהוא מעבר למזון רגיל, אך אינם משתנים לעצמותו של ישו. מציאותו במיסה אמיתית והוא מתקיים "בתוך, עם ומתחת" העצמים שקודשו. שיטתו של לותר הותקפה מייד גם מתוך מחנהו, בייחוד משום שמבקריו תהו כיצד גם הטבע האנושי של ישו, ולא רק האלוהי, יכול להקרין בתנאים כאלו אל הטקס, וראו בכך פיצול מסוכן בין שני צדדיו. לעומתו קלווין סירב לקבל שישו נאכל בפה באופן כלשהו ונקט גישה מעורפלת יותר שלפיה המיסה מייצגת נוכחות אמיתית של ישו אך זו רוחנית ומותנית באמונה יותר משהיא מוחשית. שניהם גם יחד שללו את עמדתו של צווינגלי: צווינגלי דחה דחייה גורפת את היות הסמל תחליף למה שהוא מייצג ולא רק בעניין סעודת האדון, וקבע שישו נוכח באמת רק בשמיים ושהטקס עצמו אומנם קדוש וחשוב אך אינו אלא זיכרון בלבד, כאמור בבשורה על פי לוקאס כ"ב, ”וַיֹּאמַר זֶה גוּפִי הַנִּתָּן בַּעַדְכֶם זֹאת עֲשׂוֹּ לְזִכְרִי”. העמדות הפרוטסטנטיות לגבי מציאות ישו בטקס הוסיפו לנוע בין קטבים אלה תוך גיוון ניכר במאות השנים הבאות.

למרות הדקויות הפילוסופיות המחלוקת בנושא זה הפכה לאחד ההבדלים הסמליים החשובים ביותר בין פרוטסטנטים לקתולים ולאבן בוחן. עד 1828 נדרשו בחוק כל נושאי המשרות הציבוריות בבריטניה להצהיר במפורש כי אינם מאמינים בטרנסובסטנציאציה, והמלך היה מחויב בכך עד 1910.

"האתוס הפרוטסטנטי"

לנצרות הפרוטסטנטית הייתה השפעה עמוקה על התרבות המערבית ועל תרבותן של צפון אירופה וצפון אמריקה שהיא מהווה בהן דת הרוב: כך, לדוגמה, חוקרים רבים הצביעו על האופן שבו הערכים הפרוטסטנטיים ממשיכים לעצב את האופי הלאומי בארצות הברית גם כאשר האמונה הדתית כשלעצמה מתרופפת. שאלת טיבה, יתרונותיה ומגרעותיה של "המנטליות הפרוטסטנטית" היא נושא ותיק במדעי החברה; לרוב היא מקושרת עם קפיטליזם, מוסרנות, נוקשות, אינדיבידואליזם, התנתקות ממסורות, חופש אינטלקטואלי, ערכים בורגניים, חומרנות וסובייקטיביות. הוגים מובילים כמו ניטשה ביקרו אותה קשות כמובילה למחיקת כל ערך רוחני ותוכן, בעוד שבמאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היה רווח מאוד להעלותה על נס כהסבר לרציונליות ולשגשוג של המערב.

מקס ובר קישר עוד ב-1905 בין הזרם הפרוטסטנטי לכלכלה בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם": לשיטתו, הפחתת הדגש על טקסים והתחייבויות דתיות, קריאתו של קלווין לקדש את שם האל בכל תחומי החיים ולא רק בהקשר של העיסוק הרוחני והצורך לשאוב אשרור פסיכולוגי להיותו של הקלוויניסט בנבחרים שיזכו להיגאל – שגשוג נתפס אות מן הבורא – שרצונו הפך מסתורי ונעלם בתאולוגיה זו – כי אכן הוא מרוצה מברייתו, וכך הפכה הפרוטסטניות לתמריץ חשוב לעליית הקפיטליזם המודרני. נתוניו והיסקיו של ובר עוררו קושיות רבות, אך הרעיון של "מוסר עבודה פרוטסטנטי" הוא מושג רווח ביותר המועלה בהקשרים של חריצות ויצרנות במשקים שבמדינות שזו דת הרוב בהן. הסיבתיות בקשר בין השניים (עד כמה עלייתה של שכבה חברתית מעין-בורגנית יצרה מניע לאמץ אמונה המשקפת יותר את ערכיה ולהפך) היא דו-משמעית. עוד נטען שהדגש הרב על חינוך ועל הנגשת כתבי הקודש לכלל המאמינים תרמו אף הם רבות לעניין, סוגיה שאף היא שנויה במחלוקת. כמו כן התורה הקלוויניסטית על קיומה של קבוצת נבחרים הועלתה גם כגורם לגזענות ותחושת עליונות, בייחוד בזמן הקולוניאליזם.

גם ההשפעה על טיב היחסים בין הדת והמדינה ובין האמונה וכלל החיים נדונה רבות. הפרוטסטנטיות מקושרת עם תהליך היחלשות הכנסייה והכפפתה לעליונות הרשויות, עם הפנמת האמונה לתחום הפרטי ועם החילון במשמעותו הרחבה. ללותר מיוחסת גישה חלוצית לרעיון "שתי המלכויות" במחשבה הנוצרית הקלאסית על אודות היחסים בין הכנסייה לשלטון החילוני. לפי גישתו מדובר בשתי ספירות שצריכות להיות נפרדות. למעשה, אף כי לותר הטיף שהכנסייה צריכה להיות פרושה מעולם החומר והפוליטיקה, הוא השתמש בנסיכים כדי לכפות רפורמה על הממסד הקתולי העשיר ורב-העוצמה (שהשקפתו בנדון הייתה של סמכויות כמעט מתחרות, כפי שאירע רבות במאבקים בין האפיפיור לשלטונות בימי הביניים). הכנסיות הפרוטסטנטיות החדשות שנוצרו אכן היו חלשות וכנועות יותר, אך לותר מעולם לא נתן לכך גיבוי השקפתי סדור. במקרה של ניסיון לכפייה הנוגדת את האמונה הוא קרא להתנגדות, ובוודאי לא אחז בגישה של הפרדה בין הדת למדינה בתקופה מוקדמת כל כך. הרעיון שלפיו ההשקפה הלותרנית על אודות "שתי המלכויות" יצרה ממסד דתי חלש וכנוע, הועלתה בייחוד בימי המשטר הנאצי בגרמניה; תאולוגים פרוטסטנטים חשובים כמו קרל בארת האשימו את לותר בסלילת הדרך לקונפורמיות של הזרם. לעומת זאת תרומה חשובה ביותר לעקרון הפרדת הדת והמדינה מצויה במורשת הרפורמציה הרדיקלית. חוסר האמון של חוגיה ברשויות ובכל קשר בין הדת אליהן – בין בגרסתו הוותיקה מימי קונסטנטינוס שהתגלמה באופן חלקי בקתוליות ובין בכנסיות הפרוטסטנטיות הממוסדות שרדפו אותם אף הן – וקריאתם לפרישות גמורה מן העולם יצרו אתוס של חופש דת ודרישה לחירות גמורה בתחום זה לקהילה, גם אם לא בהכרח ליחיד. סירובן של התנועות הקיצוניות באנגליה לציית לכנסייה האנגליקנית הוביל לרדיפתן ולהגירת רבים מאנשיהן לאמריקה. שני הסעיפים הפותחים את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, האוסרים על הקונגרס לתמוך בדת כלשהי או להעדיף אחת על רעותה, שאבו רבות ממורשת זו. במובן הרחב יותר שבירת הבלעדיות שהייתה לכנסייה הקתולית על פירוש רצון האל ומתן האפשרות לפרשנות עצמאית הובילה בטווח הארוך לאי-מסוגלות ליצור הסכמה בנדון ולהכרח להעביר שאלות אלו לתחום הפרט ועקבות זאת לחילון.

פן אחר הוא הקשר בין פרוטסטנטיות לסובייקטיביות ולאינדיבידואליזם של העידן המודרני. החשיבות שייחסו הוגי הרפורמציה לאמונה, כלומר לתבחין סובייקטיבי שבו האדם ניצב לבדו מול האל ולא נמדד אובייקטיבית על פי השתתפותו בקהילת המאמינים במעשים טובים, הועלו כאבן דרך – אם כי רחוקים מלהיות הגורמים הבלעדיים – בנתיב אל הנאורות והפילוסופיה שמיקמה את היחיד והעדפותיו כמי שהסדר החברתי והכולל נשען בסופו של דבר עליו; הן במובן של חופש המצפון והבחירה והן במובן של פירוק כל הערכים והמסורות בשם האינדיבידואל.

ארגון ודמוגרפיה

מספר הפרוטסטנטים בעולם נאמד בין 800 ל-900 מיליון נפש, יותר משליש מכלל הנוצרים, החברים באלפי זרמים שונים (בין 30,000 ל-40,000). פרופסור האנס ג' הילרברנד, בניתוח מדוקדק שהתבסס על נתונים ארגוניים ומפקדים ממשלתיים, העריך שבשנת 2000 היו 833,000,000 נוצרים פרוטסטנטים במובן הרחב ביותר ב-32,470 זרמים מובחנים: ממאמינים אדוקים ועד למי שנטבלו ומקיימים קשר רופף או אפסי עם הכנסייה שלהם, ומן הכנסיות ה"קלאסיות" בעלות תאולוגיה השואבת ישירות מהרפורמציה ועד לקבוצות שוליים המשתייכות למעטפת הפרוטסטנטית. מכון המחקר PEW אמד אותם ב-800,640,000 ב-2010. באותה שנה רק 27% מהחברים בעולם התגוררו בארצות הברית או באירופה, ומיתר ה-73% הרוב המכריע חי באפריקה ובדרום אמריקה, שם הדת מתפשטת במהירות דווקא בצורותיה הרדיקליות והממסדיות פחות. ארצות הברית עודנה המדינה בעלת האוכלוסייה הפרוטסטנטית הגדולה בעולם, עם קרוב ל-150 מיליון או מחצית מתושביה, אך ברזיל שמסורתה קתולית היא הבאה אחריה עם יותר מ-40 מיליון. בניגריה יש אחוז ומספר פרוטסטנטים גבוה יותר מבגרמניה, מולדת הרפורמציה.

מאחר שהיעדר סמכות מרכזית, חופש להקים כנסיות חדשות וגיוון הם מאפיינים מובהקים של הפרוטסטנטיות, מספר הכנסיות השונות הנמנות עליה איננו קבוע ומשתנה ללא הרף. רבות מאלו מכירות זו בזו כשותפות מלאות ולגיטימיות ואף מאוגדות בפדרציות גדולות, בעוד שאחרות עצמאיות לגמרי. הרוב חולק עקרונות יסוד דומים נרחבים, אך ישנן קבוצות שנחשבות כסוטות מעיקרי הנצרות על ידי כמעט כל היתר; גם בין הזרמים הגדולים והממוסדים יש מחלוקות עמוקות, כמו זו שבין הלותרנים לנצרות המתוקנת (קלוויניסטית) שהייתה אחת מיסודות הפילוג בין הפרוטסטנטים ושנפתרה בדיאלוג רק בשלהי המאה ה-20. כמו כן בעשורים האחרונים הקיטוב בתוך הכנסיות עצמן בין שמרנים דוגמטיים לליברלים בנושאים כמו סמיכת נשים לכמורה, היחס ללהט"ב והפלות, הוא שאלה כבדה יותר מן החלוקות הישנות ביניהן. באופן גס ניתן לחלק את הזרמים הפרוטסטנטיים לארבע קטגוריות מרכזיות.

הקבוצה הראשונה היא של הזרמים הקלאסיים המעוגנים בזרם המרכזי של הוגי הרפורמציה. אלה נוטים להיות מאורגנים במבנים כנסייתיים ברורים ואוחזים בהצהרות אמונה מנוסחות. בקטגוריה זו נמנים הלותרנים, שבכנסיותיהם הרבות נמשכת המסורת התאולוגית שהחלו בה מרטין לותר עצמו ותלמידיו ושעברה התפתחויות מרובות לאורך השנים – במאה ה-18 לבדה היו מאבקים קשים בין הלותרנים האורתודוקסים למאמיני הפייטיזם שהדגישו את הרוחניות ובין תומכי הנאולוגיה הרציונליסטים מצד אחר. הלותרנים, כמו מייסדם, נמצאים בקצה השמרני של הפרוטסטנטיות ויש להם מדרג מפותח, בישופים הנדרשים להסמכת כמרים בדרך כלל וריבוי טקסים ופורמליסטיקה. האיגוד הגדול ביותר הוא הפדרציה הלותרנית העולמית , המייצגת להערכתה 72 מיליון נפש ב-144 כנסיות שונות, אם כי יש עוד כמה מיליונים מחוץ לה ובסך הכול הלותרנים הם כ-10% מכלל הפרוטסטנטים. הגופים הלותרניים הגדולים ביותר הם הכנסייה האוונגלית האתיופית "מקנה יסוס" שבה שמונה מיליון חברים, וכנסיית שוודיה הממלכתית שבה כשישה מיליון.

הזרם הקלאסי הגדול הנוסף הוא הכנסיות המתוּקנות (Reformed churches) הנושאות את מורשת הקלוויניזם, אם כי הן מעדיפות את התואר "מתוקן" על פני "קלוויניסטי". את מסורתן יסדו ז'אן קלווין והוגים מקורבים כמו הולדרייך צווינגלי, ג'ון נוקס ועוד, והיא עברה מהפכים רבים עד לתאולוגים המתוקנים המובילים של המאה ה-20. מבחינה תאולוגית הן מוכרות בייחוד בשל הדגש על הגזרה הקדומה ועל כך שאלוהים בחר מראש את אלה שייגאלו. הן נחלקות בין הכנסיות המתוקנות הקונטיננטליות שקמו באירופה מצרפת ועד הונגריה, הפרסביטריאניות שמוצאן בעיקר במסורת הכנסייה של סקוטלנד, והקהילתיות (קונגרגטיונליסטיות) העצמאיות והמבוזרות. האיחוד המרכזי הוא "הקומוניון העולמי של הכנסיות המתוקנות" , הטוען לייצוג 80 מיליון חברים מ-229 זרמים, וישנם עוד כמה מיליונים באיגודים קטנים יותר. גם המתוקנים מונים 10% או פחות מכלל הפרוטסטנטים.

הזרם הקלאסי הגדול ביותר הוא הזרם האנגליקני, שבו למעלה מ-85 מיליון נפש החברים בקומוניון האנגליקני העולמי ושהארכיבישוף מקנטרברי הוא ראשו הסמלי. לכנסייה האנגליקנית היו הוגים רבים ומסורת מפותחת המעוגנת במחשבת הרפורמציה, אך היא הייתה תמיד גוף ממלכתי הנתון לשליטת הכתר יותר מהשקפה דתית עצמאית. היא השמרנית והקרובה ביותר לקתוליות בכל הספקטרום הפרוטסטנטי, מקיימת מדרג מלא ואף מסדרי נזירות וכוללת השקפות וזרמים המדגישים את היותם קתוליים בכול למעט כפיפות לאפיפיור.

הקבוצה השנייה יונקת אף היא מהרפורמציה במאה ה-16, אך לא מן הזרם המרכזי המתון יחסית אלא מן האגף הרדיקלי שיוצג בעיקר על ידי האנאבפטיסטים; אלו נודעו כך כי סירבו לטבילת תינוקות והתעקשו שרק מבוגרים מאמינים יכולים לעבור את הטקס ולהימנות עם שורות הנוצרים האמיתיים. בהמשך צצו במאה ה-17 אגודות קיצוניות דומות באנגליה שנאבקו על עצמאות מהכנסייה האנגליקנית. הדוגלים בגישה זו מאופיינים באורח מסורתי (הגם שלא כל ממשיכיהם נוקטים בכך בהכרח היום), בהאדרה של אורח חיים פשוט, בפציפיזם ובהימנעות מאלימות, באיסור על שבועות, ביחס מחמיר לטקסים כמחוות שטחיות חסרות ערך ואינן יכולות לפצות על אמונה וכוונה אמיתיות, ובחשדנות כלפי כנסיות ממוסדות הקשורות עם הממשל. קבוצות הממשיכות באופן ישיר ורציף את המורשת האנאבפטיסטית הן המנוניטים, ההוטרים והאמיש. הן מונות ביחד בערך 2.5 מיליון נפש. אלה חיים בקהילות מסוגרות השומרות על בידוד מן העולם החיצון. הקווייקרים, שמקורם ברדיקלים האנגלים, מונים כ-300,000 בוגרים; השמרנים בהם הביאו לשיא את הסלידה מטקסים ומסרבים אף לערוך טבילה במים. הגדול והמשפיע בין הזרמים מן הסוג הזה הוא הבפטיסטים, שראשוניהם פעלו אף הם באנגליה ובמושבותיה באמריקה של המאה ה-17. הם דוגלים בטבילת מבוגרים, אוטונומיה קהילתית וריחוק מסוים מיתר החברה. הארגון הבפטיסטי הגדול בעולם הוא הוועידה הבפטיסטית הדרומית בארצות הברית, המונה 15 מיליון נפש, ויש עוד מספר ניכר במאות זרמים בפטיסטיים ברחבי תבל: מכון PEW העריך שהבפטיסטים מונים 9% מכלל הפרוטסטנטים, כ-70 מיליון נפש.

קבוצה שלישית כוללת השקפות שקמו עקב מתיחויות פנימיות או ניסיונות לתחייה רוחנית בתוך הזרמים הקלאסיים. זרמים כאלו המשיכו בחלקם להשתייך לכנסיות הממוסדות ובחלקם הקימו כנסיות עצמאיות ונפרדות לפי טעמם. המתודיסטים החלו בתור תנועת תחייה בתוך הכנסייה האנגליקנית שהדגישה את החוויה הרוחנית הבלתי-אמצעית ואת אורח החיים הנוצרי, אך רדיפות הממסד והסמכת מטיפים עצמאית הביאו להפיכתם לגוף נפרד משלהי המאה ה-18. הם עודם מאופיינים בפחות עיסוק תאולוגי ובמתן חשיבות לצדקה, לשיפור האישיות ולחסד. "הכנסייה המתודיסטית המאוחדת" מונה כ-12 מיליון איש בעולם, ו"המועצה המתודיסטית העולמית" המייצגת כ-80 זרמים שונים טוענת שחברים בה 80 מיליון נפש, אם כי PEW אמד את מספר המתודיסטים בתבל ב-3.4% מכלל הפרוטסטנטים או כ-25 מיליון.

האוונגליקלים, החולקים שורשים דומים מאוד, מעמידים במרכז את הצורך "להיוולד מחדש" כנוצרי מתוך חוויית אמונה עזה יחד עם גישות פונדמנטליסטיות בדרך כלל ונטייה לאקסטטיות. רובם לא חברים בגופים עצמאיים אלא מתפקדים כקבוצות השפעה בתוך זרמים קיימים גדולים, מהכנסייה האנגליקנית ועד האיחוד הבפטיסטי הדרומי (שמטיפים אוונגליקלים חשובים כמו בילי גרהם ופט רוברטסון פעלו בשורותיו). בשל כך קשה להעריך את מספרם, אך מוסכם כי הנוטים להשקפה זו מונים עשרות מיליונים. פלג תחייה נוסף שפרש והתמסד הוא האדוונטיזם; פלג זה נוסד באמצע המאה ה-19 בארצות הברית ומהווה משפחת כנסיות עצמאית. האדוונטיסטים מדגישים את הביאה השנייה הקרובה מאוד, לשיטתם, והכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי אף שומרת את השבת ולא את יום ראשון כיום המנוחה. יש למעלה מ-20 מיליון אדוונטיסטים.

הקבוצה הרביעית היא הכנסיות הכריזמטיות שקמו במאה ה-20; כנסיות אלו מחשיבות במיוחד חוויה רוחנית אקסטטית עזה המוענקת על ידי רוח הקודש, מעשי ניסים ובייחוד את היכולת לדבר בלשונות (במקרים רבים יש קשר קרוב או זהות מלאה בין הכריזמטים לאוונגליקלים). מן הדיבור בלשונות, המוזכר בברית החדשה, נגזר שמה של המוכרת בתנועות אלה, הפנטקוסטליזם. מאות ואלפי זרמים המאופיינים בגישה זו הם הכוח העולה והצומח ביותר בפרוטסטנטיות, בייחוד בדרום אמריקה אך גם באפריקה ובארצות הברית. לפי האומדנים הם מונים בכל היקפם, כולל פעילים בזרמים קיימים, סביב מחצית ואף יותר מכלל הפרוטסטנטים בעולם עם בערך 300 מיליון נפש.

היסטוריה

רקע ומבשרים

יאן הוס מועלה על המוקד ב-1415, תמשיח בקפלת בית לחם בפראג.

הכנסייה הקתולית בימי הביניים המאוחרים נקלעה לכמה אתגרים שפגעו באחדותה והחלישו את כוחה והשפעתה. חוגים רדיקליים, שתקפו את הממסד הכנסייתי בעוון סטייה מהטפת ישו לעוני וניתוקו מהמוני המאמינים, היו תופעה מוכרת מאז ומתמיד, וכמותם האשמת הכמרים בשחיתות. אך הקרע המערבי באפיפיורות בין 1378 ל-1417, כשהכנסייה כולה התפלגה בין הטוענים לכס הקדוש, פגע קשות בסמכותה המעשית והמוסרית. שחיתותם המופגנת של האפיפיורים בשלהי המאה ה-15, כמו אלכסנדר השישי על פילגשיו וצאצאיו הלא-חוקיים, דרדרה את מעמדה עוד יותר. לבסוף התחזקות השלטונות החילוניים (בעקבות התפתחויות כמו המצאת התותח) והחיכוך בינם לממסד הכנסייתי, ומהפכת הדפוס שאפשרה הפצה מהירה של רעיונות, העניקו לאויביה מבפנים יתרונות ובעלי ברית שלא היו לכופרים בימי עבר.

תביעות לרפורמה – הן אלו שהתגלגלו לפרוטסטנטיות והן אלה שהתבטאו בקונטרה-רפורמציה הקתולית – עלו ממגוון הוגים ומבקרים למן המאה ה-14, ונערכו צעדים מעשיים רבים בכיוון זה. התאולוג האנגלי ג'ון ויקליף קרא מ-1378 לממסד הדתי לוותר על עושרו ומעורבותו בעולם, תוך שהוא משבח את הנסיכים החילוניים ומעודד אותם לפעול כדי לכפות זאת על הכנסייה, גינה את האמונה בטרנסובסטנציאציה, טען לגזרה קדומה בבחירת אלו שנועדו להיגאל במקום דוקטרינת הצידוק המקובלת, ודחף במיוחד לתרגום כתבי הקודש לאנגלית – הכנסייה לא התנגדה מעולם עקרונית לתרגום ללשון המקומית, אך אסרה על תרגומים שהנפיקו תנועות מינוּת ושרפה אותם. תלמידיו הלולרדים של ויקליף הוקעו ככופרים והועלו על המוקד. דמות שהותירה חותם גדול יותר הייתה המטיף הבוהמי יאן הוס, שביקר אף הוא את העושר והשחיתות, דרש וכתב בצ'כית, ותבע לתת למאמין הפשוט את הלחם והיין גם יחד במיסה (שתיית היין על ידי הכומר לבדו הייתה נהוגה בערך מן המאה ה-13). הוס הועלה על המוקד ב-1415, אך מותו הצית את התנועה ההוסיטית, וזו הדפה בהצלחה כמה מסעות צלב קתוליים עד שהזרם המרכזי בה התפשר עם רומא ב-1433, בתמורה להבטחת מיסה בשני המינים לרוצים בכך בבוהמיה.

בעוד שוויקליף, הוס ואחרים נחשבים למבשרי הרפורמציה, גם פעילים שמרנים יותר הביעו ביקורת על הממסד הקתולי. רבים מן התאולוגים ההומניסטים של ימי הרנסאנס ביקרו בחריפות את הממסד, לעגו לאמונות התפלות של ההמונים שנתערבו בפולחן הקדושים, וייחדו תשומת לב רבה לפשט כתבי הקודש בשפתם המקורית ולא למסורת הסבוכה שנבנתה על גביהם ופירשה אותם. מאמצים תקיפים לביעור שחיתות לצד עניין אינטלקטואלי במקורות הופגנו על ידי אנשי כנסייה רמי-דרג, כמו החשמן פרנסיסקו חימנז דה סיסנרוס בספרד, סמל לקתוליות קנאית. ארסמוס מרוטרדם, שהיה ממסדי פחות ומצוי במתח קשה עם השמרנים אך נותר נאמן לדוקטרינה ולהנהגה מרומא כל חייו, תבע בקולניות רפורמות ונחשב להשפעה מכרעת על לותר עצמו.

הרפורמציה

"נר הוקד אשר לא יכבה": אלגוריה של הרפורמציה מ-1640. לותר ושישה-עשר מתקנים מרכזיים יושבים סביב נר שהשטן והאפיפיור מנסים לכבות בנשיפה.

בעיותיה של הכנסייה התלכדו ב-1517 עם המשבר האישי של הנזיר האוגוסטיני מרטין לותר שכיהן כמרצה באוניברסיטת ויטנברג. לותר היה אחוז אימה בכנות מן החיים שלאחר המוות ומיום הדין, ותודעת חטאיו הרבים הכבידה עליו למרות הסיגופים והווידויים שערך ללא הרף. הוא התנחם בקריאת תהילים ואיגרות פאולוס, שמהן הושפע ביצירת השקפה אחרת מן המקובל על טיבו של הצידוק בפני האל. את דברי פאולוס על חשיבות האמונה ראה כהוכחה לכך שהיא זו העומדת בלב התהליך. לותר טען שהוא עצמו לא היה יכול למנות את עוונותיו הרבים מספור, וקל וחומר שלא לכפר עליהם בשלמות; לא ניתן היה להשיג צידוק במעשים טובים. לפיכך, לשיטתו, הצידוק היה מתת מוקדמת שנתן האל בחסדו למאמינים, ושלא יכלו בשום אופן לרכוש בכוח פעולה משלהם. ב-1515 לכל המאוחר, כפי שמעידות הרצאותיו על האיגרת אל הרומים מאותה תקופה, הייתה השקפתו זו מגובשת למדי.

אז, ב-1517, החל שליח אפיפיורי בשם יוהאן טֶצֶל במכירת שטרי מחילה בערים סמוכות כדי לגייס כסף. נוהג זה היה נפוץ למדי, והוצדק בעיקרון שלפיו הכנסייה כולה צוברת אוצר של מעין אשראי שמימי בכוח מעשיה הטובים, וסיוע בידה יכול להוציא את המת החוטא מכור המצרף מהר יותר. לותר נרעש מהשחיתות הכרוכה בכך ומניצול העניים, אך לא פחות גם מן התאולוגיה שעליה בוססו שטרות המחילה. ב-31 באוקטובר 1517 חיבר "דיון לשם בירור תוקפם של שטרי המחילה" בן 95 סעיפים, ושלחו כאיגרת לארכיבישוף אלברכט מברנדנבורג. לפי המסופר (אם כי אין לכך תיעוד חד-משמעי) מסמר את התזות שלו על דלת הכנסייה בוויטנברג. הרוב המוחלט של הסעיפים עסקו בגינוי השחיתות בממסד הדתי, ורק בין השיטים ("האוצר האמיתי של הכנסייה הוא הבשורה... על האפיפיור לרוקן את כור המצרף חינם אין כסף") ניתן היה להבחין בטיעונים אידאולוגיים.

האשמתו המהירה של לותר בכפירה ותביעתו למשפט דחפו אותו לעזוב את הקו של ביקורת כללית ולעבור להפרכה גורפת של הדוקטרינה הקתולית שעליה נשענה סמכות אויביו: הוא כתב לאחר מכן כי בעוד שהרפורמטורים שקדמו לו תקפו בעיקר את התנהלות הכנסייה, הוא תקף את עקרונותיה. ב-1518 הכריז לראשונה שכתבי הקודש לבדם הם המקור שעליו יש להישען וכי המסורת הפרשנית חסרת תוקף. בסתיו 1520 פרסם שלוש איגרות: "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית", "על גלות בבל של הכנסייה" ו"על חירותו של הנוצרי". הוא קרא לנסיכים החילוניים לקבל עליהם את השבת הכנסייה לאידיאל של פרישות ושל ריחוק מן העולם לאחר שהושחתה וצברה כוח ועושר רבים מדי, הצהיר כי רבים מנוהגיה חסרי בסיס (כולל חמישה מתוך שבעת הסקרמנטים והאמונה בטרנסובסטנציאציה) וכי הכהונה מסורה לכול, וכתב שהכתובים ניתנים לפירוש מכוח עצמם וללא צורך בהיררכייה המתווכת. הסמכויות שהבטיח להם העבירו לצידו נסיכים ושלטונות חילוניים. מגיניו מתוך הכנסייה, כמו ארסמוס, החלו לחשוש מהקצנתו והתרחקו ממנו, בעוד שקודם תבעו לפחות משפט הוגן.

התהפוכות בגרמניה הניעו גם תנועה מקבילה בשווייץ. המטיף איש ציריך הולדרייך צוינגלי היה ביקורתי כלפי מסורת הכנסייה עוד קודם. ב-1522 פתח את הרפורמציה השווייצרית במתקפה על החובה לצום במהלך הלנט, והמשיך לגינוי האיסור על כמרים להינשא והשימוש בצלמים. רעיונותיו התפשטו בקנטונים השונים והציתו מלחמה בין קתולים לפרוטסטנטים. צוינגלי היה רדיקלי יותר מלותר, בין היתר בכך שראה במיסה מעשה ייצוגי וסמלי בלבד. נקודה זו, במיוחד, מנעה מהם לגבש הסכמה בפגישתם במארבורג ב-1529. גם בנחלות הגרמניות פנימה התפצלו ביניהם תומכי הרפורמציה. מי שירש את צוינגלי ועלה עליו כתאולוג שיטתי היה ז'אן קלווין, שהושפע עמוקות מלותר, אך חלק עליו בענייני המציאות האמיתית במיסה ואחז בגרסה נוקשה יותר של רעיון הגזירה הקדומה: לותר לא שינה מהותית מדעת אוגוסטינוס הקדוש בנושא, בעוד שקלווין הכריז כי האל בחר מראש מי ייוושע ומי יקולל, שהרי השקפה אחרת סתרה את הסבילות של האדם מול הבורא ואת היות אלוהים יודע-כול. קלווין הנהיג שלטון פרוטסטנטי מחמיר בז'נבה והשפעתו הייתה מכרעת אצל ההוגנוטים בצרפת, שנקלעו לסדרת מלחמות דת עם הקתולים, ועל הפרסביטריאניזם בסקוטלנד, שמייסדו ג'ון נוקס היה מתלמידיו.

"סער התמונות" (Beeldenstorm) בהולנד, 1566. החרבת צלמים וקישוטים המונית בכנסיות הייתה סממן חשוב של הרפורמציה.

עד אמצע המאה, שליטיהן של פרוסיה, דנמרק, שוודיה, ליבוניה, אסטוניה ונסיכויות גרמניות רבות אימצו את הדת החדשה, פירקו את ההיררכיות הקתוליות הרשמיות והקימו כנסיות פרוטסטנטיות, לעיתים בהסכמה ותכופות בכפייה. אדמות המנזרים וחלק גדול מאוצרות הכמורה הופקעו, ולותר התווה את הדרך לרבים כשהכריז על נדריו כבטלים ונשא לאישה נזירה לשעבר, קתרינה פון בורה, ב-1525. במשך כל המאה הבאה, עד לשיאן במלחמת שלושים השנים שנסתיימה ב-1648 וגבתה חיי מיליונים, קרעו מלחמות דת הרסניות בין פרוטסטנטים לקתולים את אירופה. בעוד שצפון היבשת עבר רובו לאמונה האחרת, הדרום והמערב נותרו בעיקרם נאמנים לרומא. בספרד ובאיטליה מחצה האינקוויזיציה התארגנויות פרוטסטנטיות, ובהולנד היה המתח בין האוכלוסייה לשליט הקתולי הספרדי גורם חשוב בפרוץ מלחמת שמונים השנה.

לצד הזרמים המרכזיים התפתחו תפישות רדיקליות שלא ביקשו ברית עם השלטונות החילוניים אלא פנו להמוני העם. אלו התגלמו בעיקר באנאבפטיסטים, ששללו טבילת תינוקות, קראו לשוויוניות ולחירות והתנגדו בעיקרון לטקסים וסמלים. מתוך קריאה בלתי-מתווכת של כתבי הקודש הנהיגו חלקם פוליגמיה, הרבו לעסוק בנבואות קץ הימים ויצאו בראש האיכרים למרידות נגד האצולה. הם נרדפו עד חורמה על ידי הקתולים והפרוטסטנטים המתונים כאחד, ואפילו צוינגלי הקיצוני הורה להטביע את אלו שלכד. האנאבפטיסטים המתונים יותר, כמו המנוניטים של מנו סימונס וההוטרים, הורשו להתקיים לאחר שהביעו התנגדות לאלימות והכירו בצורך להיות נאמנים למלכות.

הרפורמציה באנגליה ניזומה מלמעלה על ידי המלך הנרי השמיני, מצרכים פוליטיים של ביטול נישואיו לקתרין מארגון ורצונו באדמות המנזרים, הרבה יותר מבשל מחלוקת דתית עקרונית. אף שבאנגליה התפתחו כיתות קיצוניות רבות ששגשגו במאה ה-17, הכנסייה האנגליקנית נותרה בעיקרה קרובה מאוד למסורת הקתולית בכול לבד מן הכפיפות לאפיפיור.

אורתודוקסיה ופייטיזם

סינוד דורדרכט.

לותר וקלווין והמחנות שעמדו בראשם חלקו קשות זה על זה עוד בימי חייהם, ולאחר מותם פנו יורשיהם לנסח בשיטתיות את משנתם. המחצית השנייה של המאה ה-16 וכל המאה ה-17 עמדו בסימנה של תאולוגיה אורתודוקסית שחתרה להתבסס בלעדית על כתבי האבות המייסדים וכתבי הקודש ולא על השראה או מקוריות. במחנה הלותרני, לחצו ההוגים מרטין חמניץ ויעקב אנדראה בעזרת נסיך סקסוניה על התאולוגים העיקריים להתכנס ב-1576 סמוך למגדבורג. הם ליבנו את הפערים שניבעו בין המלנכתונים, אוהדיו של תלמיד לותר פיליפ מלנכתון, והגנזיו-לותרנים שהתיימרו להיות יורשיו הבלעדיים של המייסד. פרי עבודתם היה "נוסח האמנה", formula concordiae, הצהרת אמונה בעלת תריסר סעיפים. זו הוכללה ב"ספר האמנה" הרחב יותר ב-1580 שסיכם את ההשקפה הלותרנית ונחשב מסמך מרכזי עד היום.

מנסחי האורתודוקסיה הקלוויניסטית תאודור בֶּזה וג'ירולאמו זנצ'י ניצבו מצידם מול הארמיניאניזם, תנועה שהחלה במחאה בהולנד ב-1610. ראשה יעקב ארמיניוס סייג מאוד את האמונה בגזרה קדומה, שלל את היסוד הקלוויניסטי של "חסד שאין לעמוד בפניו" והתנה את בחירת הנגאלים באמונה מצדם. בתגובה כונס ב-1619 סינוד דורדרכט בו הוקעו הארמיניאנים, שרדיפתם מצד הרשויות חדלה רק ב-1630. בזה ניצח על הכנת "רשומות דורדרכט" שהפכו למסמך יסוד קלוויניסטי, בהם ניסה לשמר את רוח הספר "מוסדות הדת הנוצרית" של המייסד. כמו הלותרנים, פיתח הזרם הגדול השני זהות ברורה משלו תוך שהוא מאמץ את התואר "מתּוּקן" ומגנה את הקודמים על כך שהיו, בראייתו, מתוקנים רק חלקית.

בבריטניה ההתפתחות העיקרית הייתה הופעתן של קבוצות פורשים מרובות, פרוטסטנטיות רדיקליות, שדחו את המתינות והשמרנות של הכנסייה האנגליקנית הממוסדת והטיפו ל"טיהורה" מהשפעות קתוליות. סירובן לציית לחוקי הכתר שניסה שוב ושוב לכפות אחידות על הנתינים בדמות ספרי תפילה וסדרים זהים הוביל לרדיפתן ולהצרת צעדיהן. המוכרים והמשפיעים שביניהם היו הפוריטנים, אם כי היה מגוון של כיתות קטנות וקיצוניות הרבה יותר. שאיפתן לחופש לנהוג כדרכן הוביל רבים מאנשיהן להגר לעולם החדש, שם שיחקו תפקיד מכריע בהתהוותה של ארצות הברית. תנועה חריגה נוספת, שהרחיקה לכת מעבר לכל הפרוטסטנטים וגונתה ונרדפה על ידי היתר, הייתה האסכולה של האיטלקי פאוסטו סוציני. הוא הכחיש את השילוש הקדוש ולימד שהאל הבן לא התקיים טרם הבריאה עם אלוהים האב; תחת זאת, ישו היה אדם שאלוהיותו הייתה נעוצה בבחירתו משמיים ותו לאו. הסוציניאנים יכלו לפעול בגלוי רק בפולין-ליטא, בה התיישב מנהיגם ב-1579 ושבשיאם היו להם שם 300 קהילות, ובנסיכות טרנסילבניה. הסוציניאני ג'ון בידל, שפעל בשנות ה-1640 ונאסר מספר פעמים, נחשב אבי האוניטריות באנגליה שקידמה רעיונות דומים. האוניטרים היו מצויים במחתרת עד שיכלו להתארגן רשמית ב-1774.

ניקולאוס פון צינצנדורף

ההרס והחורבן של מלחמת שלושים השנים יצרו דחף להתחדשות רוחנית והניעו שיבה למסורות המיסטיות שהאורתודוקסיה הפרוטסטנטית זנחה. אף על פי שאחרים הקדימו אותו, הדגש על רוחניות והתחדשות פנימית התגלם בפיליפ יאקוב שפנר, שייסד את אסכולת הפייטיזם בתוך הלותרניות בשנות ה-1670. הוא קרא להתמקדות בחוויה האישית והמוסרית ולא להיצמדות לעיקרי אמונה דקדקניים. הפייטיזם התנגש תכופות עם הממסד הלותרני הרשמי עד שלהי המאה ה-18, והייתה לו השפעה רבה גם מחוץ לזרם. אחד המפיצים הגדולים היה הרוזן ניקולאוס פון צינצנדורף, בן סנדקותו של שפנר, שהכנסייה המוראבית שייסד התפשטה לבריטניה ואמריקה. בין אלה שספחו את רעיונות התנועה של שפנר היה ג'ון וסלי, שהוביל תחייה דומה בתוך הכנסייה האנגליקנית. לאחר מותו ב-1791, פרשו ממנה תומכיו לגמרי והקימו זרם עצמאי, המתודיזם. באמריקה הצפונית התחוללה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-18 תנועה אדירה עם מוטיבים דומים, "ההתעוררות הגדולה" (הראשונה), שצמחה ממטיפים כמו ג'ונתן אדוארדס. הם קראו ליצירת דגם של מעורבות אישית בחיי הדת, אתגרו את הממסד ואת כללי הטקס המדוקדקים והנוקשים והתאפיינו בנימה רגשנית ונלהבת בדרשותיהם. "התעוררות גדולה" שנייה באמריקה אירעה בסוף המאה ה-18.

ליברליזם, נאו-אורתודוקסיה ופונדמנטליזם

פ. כריסטיאן באור, תאולוג ליברלי ומחשובי מבקרי המקרא.

מגמה אחרת שקמה מתוך ביקורת נגד האורתודוקסיה הפרוטסטנטית ובניגוד להתעוררות הרוחנית של הפייטיזם הייתה זו שביקשה להכיל ולשלב את שכלתנות הנאורות ואת שיטותיה החדישות בפילוסופיה וחקר הכתובים בתוך הדת. מגמה זו התבטאה כבר במחצית הראשונה של המאה ה-18 אצל אנשי כנסייה שהושפעו מהפילוסוף כריסטיאן וולף וביקשו לפשר בין מוחלטות ההתגלות להיגיון ולשכל. הם נודעו כ"נאולוגים". מי שנחשב לאביה המייסד של הפרוטסטנטיות הליברלית, התאולוג פרידריך שליירמאכר, פעל בתחילת המאה ה-19: הוא ניסה לגשר בין הפילוסופיה של קאנט לנצרות, והגדיר את האמונה כחוויה של ביטחון ואמונה מלאים בבורא. בשנות ה-1840 הוביל התאולוג פרדיננד כריסטיאן באור את אסכולת ביקורת המקרא של טיבינגן שתיארה את תולדות הנצרות במושגים הגליאניים. תלמידו של שליירמאכר אלברכט ריטשל וחניכיו שלו וילהלם הרמן ואדולף פון הרנאק, לצד הוגים בעולם דובר-האנגלית כמו ולתר ראשונבוש והוראס בושנל, ביססו את הפרוטסטנטיות הליברלית כשילוב של קבלת הביקורת ההיסטורית והפילוסופיה, עמעום הצדדים הבלתי-רציונליים ופעילות חברתית, שיכלו ביחד להתקבל על דעת הציבור המשכיל והנאור. לזרם זה הייתה השפעה מכרעת על הכנסיות הממוסדות משני צדי האוקיינוס, אם כי הוא נדחה על ידי פונדמנטליסטים שדבקו בגישה לפיה כתבי הקודש הם דבר האל כפשוטו.

ברביע השני של המאה ה-20, בייחוד לאחר זוועות שתי מלחמות העולם, הותקפה הליברליות על ידי תאולוגים שראו בה את רידוד האמונה לכדי מוסר חילוני חסר תוכן ועמוד שדרה שאפשר בין היתר לנאצים לגרור את הכנסייה למטרותיהם. הוגים אלה ניסו לתקף מחדש את מושג ההתגלות ולשוב לאמונה מלאה וישירה, הגם שלא דחו את הפילוסופיה הסובייקטיבית או את המחקר ההיסטורי-ביקורתי. שאיפותיהם הובילו את חלקם לאקזיסטנציאליזם ותורות דומות בניסיון לשוב ולהנכיח את האל במקרא ובחוויה הדתית. אלה שדבקו בליברליות האשימו אותם בקנאות ובשמרנות עיוורת, בעוד שהפונדמנטליסטים דחום כשינוי קל ולא-מהותי בגישות שרווחו מאז שליירמאכר. "תאולוגיה דיאלקטית" (המכונה גם נאו-אורתודוקסיה או "פוסט-ליברליות") זו, כפי שנודעה, יוצגה במיוחד על ידי התאולוג השווייצרי קרל בארת.

תפילה פנטקוסטלית בהולנד, 1975.

הריאקציה לליברליות התבטאה גם בפונדמנטליזם מודע ששלל אותה נחרצות ותחת זאת התמקד בחוויה רוחנית נלהבת ובהתעקשות על תוקפן של אמונות שטושטשו בעידן החדש (כמו חומרת העונש בגיהנום לחוטא). תגובת-נגד זו הניעה תזוזה ימינה של התנועה האוונגליקלית, ששילבה להט קנאי עם שמרנות חברתית וחתרה להשיב את הפרוטסטנטיות למקורותיה. תופעה זו צברה השפעה בעיקר בדרום ארצות הברית למן שנות ה-70, בדמותם של מטיפי טלוויזיה כמו פאט רוברטסון. גילוי דומה ומקביל, שהשפעתו אדירה והוא הכוח הנוצרי הצומח ביותר בעולם, הוא הפנטקוסטליזם על ענפיו. אלו עלו בראשית המאה ה-20 ופנו להמונים, כשהן מדגישות חוויה רוחנית בלתי-אמצעית, תפילות מלאות רגש, מעשי נסים ואמונה בכוח הנס וכיוצא בזה. זרמים פנטקוסטליים או קרובים לכך (כולל כריזמטיים, כלומר קבוצות שנותרו בתוך כנסיותיהן הקיימות אך דוגלות בדרך דומה) התפשטו במהירות ומונים כיום מאות מיליונים, הן במעוזיה הוותיקים של הפרוטסטנטיות והן בנחלות החדשות בדרום אמריקה ואפריקה.

לאחר מלחמת העולם השנייה מילאו כנסיות פרוטסטנטיות, בעיקר הליברליות, תפקיד חשוב בתנועה האקומנית העולמית המיועדת לגשר בין פלגי הנצרות לבין עצמם וכלפי דתות העולם האחרות.

לקריאה נוספת

• 500 שנה לרפורמציה: לותר, הפרוטסטנטים ושורשי החילון – תומר פרסיקו בבלוג "לולאת האל"
• מירי אליאב-פלדון, הרפורמציה הפרוטסטנטית, סדרת האוניברסיטה המשודרת, תל אביב: משרד הביטחון, 1997

קישורים חיצוניים

• נצרות פרוטסטנטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• נצרות פרוטסטנטית באנציקלופדיה הקתולית (באנגלית)
• פרוטסטנטיות, דף שער בספרייה הלאומית