פרי מגדים על אורח חיים רנב
משבצות זהב
[עריכה]רנב א והמגיס. עיין ט"ז. בסימן שי"ח אות כ"ב וכ"ג, צמר, או דצריך בישול רב (וזה נראה דעת המחבר כאן, ובמגן אברהם אי"ה באות ב' יבואר) או צובע. ועיין רא"ש פרק קמא דשבת י"ח ב' הביא פירוש רש"י, מגיס, מבשל. ובפרק כירה דף מ' ע"ב הביא בסימן י"א שם פירושים, מגיס, מבשל, אף על גב דאין בישול אחר בישול, סמנין לצבוע בהן צריך בישול לעולם. אי נמי צובע, שמגיס מכניס הסמנין בצמר. וזה שכתב הט"ז בסימן שי"ח אות כ"ב, שצמר צריך הרבה בישול, לאו דווקא סמנים צריך הרבה בישול ויש בהם בישול אחר בישול תמיד. ונפקא מינה המגיס ביורה סמנים שאין בהם צמר וכו'. ויבואר אי"ה בשי"ח וכאן במ"א ב':
אמר המר והנמהר: ראיתי לכתוב כאן קצת דברים פרטיים בענין זה. רש"י שבת ח"י ב' ד"ה מגיס, ובמבשל הוה בישול, פירש הרא"ש שם דחייב משום בישול. אבל הב"ח דקדק מלת ובמבשל, לומר בתבשיל הוה בישול וכאן משום צובע, וכמו שכתבו התוס' ד"ה דלמא, וכן פירש מהרש"ל, עכ"ל. הנה מלת ובמבשל יש לומר כל זמן שיד סוולדת בו וכלי ראשון, אבל כלי שני או אין יד סולדת בו, אף מגיס אין פועל כו בישול, וכרא"ש. ולב"ח משמע כל דליכא מבשל ליכא צובע. אבל לקמן אבאר אי"ה, דיש לומר אף כלי שני וכדומה, מגיס נכנס הסמנים בצמר וכדכתיבנא. עיין יורה דעה בסימן ס"ט בש"ך אות ל"ח ול"ז, דחומץ וציר יש לומר מבשל בכלי שני, ואם כן אותם המטמינים בשר ובצלים וחומץ חריף ומערין לכלי שני אסור להגיס כל זמן שיד סולדת בו אם אין מבושל כל צרכו. אבל כל צרכו שרי, כמו שכתוב בסימן שי"ח סעיף י"ח. ובאין סולדת בו ראוי להקל שם וכאן. ולהר"ב בשי"ח הוא הדין בכל צרכו בכלי שני כהאי גוונא:
והנה הר"מ ז"ל פרק שלישי הלכה י"א מהלכות שבת, אסור להכניס מגריפה לקדירה והיא על האש מפני שמגיס בה, וזה מצרכי בישול ונמצא כמבשל בשבת. ופרק ט שם הלכה ד, מגיס, מבשל. ופרק כ"א הלכה י"ג, מותר לגמור שחיקת הריפות אחר שמורידין הקדירה מעל האש. ועיין מגיד משנה וכסף משנה ולחם משנה פרק ג. ולאחר התבוננות היטב בדבריהם הוא, דהלח"מ הבין במגיד משנה דתחיבת המגריפה לאו מגיס הוא, אלא דגזור אטו יגיס ויהפוך בה, הלכך במבושל כל צרכו דליתן על האש איכא איסור דרבנן (יבואר אי"ה בסמוך), תחיבת המגריפה מותר, הא הגסה ממש אסור מדרבנן, ובלא כל צרכו חיוב חטאת ומגיס נמי, הלכך תחיבת המגריפה אסור שמא מגיס. וכתב רבינו דין זה כאן ולא בפרק ט, ששם מקומו, משום דלמדה מהך דצמר ליורה דילמא יגיס, כמו שכתב המגיד משנה. והיינו אף על גב דהתם דילמא מגיס והוה צובע, מכל מקום דמי ליה לגזר כמו התם דילמא מגיס, הכי נמי דרך להפוך המגריפה, הלכך הוצאה ותחיבה נמי אסור. וכל זה על האש, הא עקורה אף כלי ראשון ויד סולדת בו אין הגסה פועלת בישול, הלכך מותר מגריפה, ושמשום הכי כתבו התוס' שם שבת דף י"ח ע"ב ד"ה דלמא, משום צובע, לא בישול כברייתא ביצה דף ל"ד, אלא בעקורה אין הגסה פועלת בישול אף בכלי ראשון. ואתי שפיר ההיא דפרק כ"א, הריפות אחר שמורידין מאש מהפכין בה, אף על גב הגסה ממש אסור מדרבנן, על כל פנים להרמב"ם ז"ל בנתבשל כל צרכו, כמו שכתב המגיד משנה, בעקורה אין פועלת כלל, ובעודה על האש אין הכי נמי מדרבנן אסור. אבל הכסף משנה שם פרק ג הבין דלכולי עלמא בעקורה וכלי ראשון יד סולדת בו – הגסה כבישול, דמה שכתב "על האש" וכו', והתוס' שכתבו צובע לא בישול, דקשיא להו מה פריך, דסתמא סמנים כבר מבושלים כי כן דרך הצובעים, ואחר כך נותנים צמר ליורה, ומתירין בית הלל אף על גב שעדיין לא קלט העין, דאם כן מגיס אין בישול אחר בישול (בצמר לא שייך בישול, רק בסמנים), עיין מה שכתב לקמן בט"ז שי"ח אות כ"ב. לכן כתבו צובע וכתירוץ הב' של הרא"ש פרק כירה דף מ' ע"ב סי' י"א.
וכתב רבינו כאן, דלמדה גם כן, והלא מגיס מבשל, וזה שכתב הרמ"ך הביאו הכסף משנה שם, יעו"ש. אלא דיקשה ההיא דפרק כ"א הלכה י"ג דאסור בעל האש לגמור שחיקת הריפות, למגיס במבושל כל צרכו על כל פנים מדרבנן אסור, ולמה התיר אחר שמורידין וכו'? והן אמת פרק ט' הלכה ג, המבשל על האור מבושל כל צרכו פטור משמע אבל אסור, והחילוקים שיש לחלק בין נצטנן או לאו מבוארים. ומכל מקום לכסף משנה דכתב בפשיטות כן קשה, ואי"ה בסימן רנ"ג במגן אברהם אות כ"ב ול"ב ובשי"ח סעיף ד' וסעיף ט"ו יבואר הדין להמחבר בזה.
עוד רגע אדבר בהגהות פרק ג אות ו, דחלק אספר התרומות במבושלת כל צרכה, מפרשים דהר"מ בכל צרכה מיירי, ותחיבת מגריפה מגיס ממש הוא ואסור על האש [ב]כל צרכה, או מן התורה אף על גב דאין בישול אחר בישול – הגסה פועלת יותר, או מדרבנן על כל פנים, ויתיישב כמבשל בכ"ף הדמיון. ועיין מ"א שי"ח מ"ב, ולדינא יבואר שם אי"ה בזה.
ועדיין פש גבן לברורי, כי שלש טעמים יש ביורה עקורה מגיס, אחד בישול כפירוש רש"י וכרא"ש פרק כירה מ"ם ב' סימן יא בב"ח סימן (הוא שי"ח), דסמנים לעולם צריכין בישול. ולפי זה דווקא בכלי ראשון ויד סולדת בו. השני תירוץ הב' ברא"ש, צובע, כשמגיס נכנסו הסמנים בצמר. ויש לכל אחד לכאורה קולא וחומרא, לתירוץ הא' קולא בכלי שני או אין יד סולדת בו; חומרא – אף קלט העין אסור, כי הסמנים צריכין לעולם בישול. ולתירוץ הב' קולא בקלט העין מבעוד יום לא שייך צובע תו, וחומרא אף בכלי שני יש לומר מגיס צובע. ואמנם טעם השלישי למדתי מר"ן ז"ל לשבת, שכן דרך הצובעים להגיס שלא יחרוך, וכן משמע בירושלמי. ומשמע מטעם צביעה הוא, כי הוא ממלאכת הצביעה שלא יחרוך הצמר, הלכך אף שקלט העין אסור. אבל בכלי שני יש לומר לא שייך שמחריך ושרי אפשר אף בלא קלט העין. באופן שיש לכל אחד מהפירושים קולא וחומרא, ויבואר אי"ה במגן אברהם אות ב'.
ומנא הא מלתא דאמרי רבנן, אף כלי ראשון שהעבירוהו מעל האש – הגסה פועלת בה? מתורתו של הר"ן, ומההיא דילמא מגיס בה אף בעקורה (דכלי ראשון מבשל יליף ממשנה, אלפס וקדירה שהעבירן מרותחין וכו' בשבת). ולתירוץ צובע לא מוכח מידי, ולזה יש לומר דסברא היא בלא ילפותא דכלי ראשון מבשל אף הוסר, ומגיס כבישול מה לי הוסר. אמנם בר"ן קשה, דכתב: ומכאן למידין, ואחר כך כתב מטעם מלאכת הצביעה, אם כן אין ראיה, ומירושלמי צ"ע. וכבר עמד הגאון המפרש בירושלמי עלה דהך, דלמד מירושלמי יעו"ש. גם דברי הירושלמי גופא צ"ע לי, ומה אעשה שעוונותי גרמו שלא זכיתי להבין כל זה, ואי"ה במ"א אות ב' יבואר עוד:
(ב) ובלבד. עיין ט"ז. ועיין סימן רמ"ו בט"ז אות ג' ומ"א ו' מה שכתב שם בזה, לכאורה סותר לכאן, ועיין מה שאכתוב אי"ה עוד באות ג' כאן:
(ג) אם. עיין ט"ז. הראיה משבת, פשט העני לפנים ונטל מתוך ידו של בעל הבית, דבעל הבית פטור ומותר, בעני עכו"ם ויחד לו מקום דשרי. והט"ז כתב, לפי דעת הר"מ יש לאסור, משמע לטעם המחבר ברמ"ו סעיף ב שרי. ועיין סימן שכ"ה סעיף א מדין זה, ובמ"א שם אות ד ומ"א כאן אות ה, ושם יבואר אי"ה:
(ד) כל. עיין ט"ז. בספק, אף על גב שאין אומדנא כלל, ולתלות היינו ספק, שרי. ועיין מ"א אות י"ג. ואף על גב דיש אומרים בספק ספיקא לא מהני בדבר שיש לו מתירין, הכא קיל טפי. ועיין יורה דעה ק"י. ובמגן אברהם אי"ה אבאר עוד:
(ה) וכל זה. עיין ט"ז. ועיין מ"א אות ט"ו, ואם ירצה ה' שם יבואר:
(ו) והשמן. עיין ט"ז. ובב"ח האריך גם כן בזה, יעו"ש, ובחידושינו הארכנו. ועיין לקמן ש"כ סעיף ב, דאם יש יין בגיגית, אף לא נתרסקו מבעוד יום מתבטל, וכאן מיירי באין שם יין, הלכך כל שנתרסקו מבעוד יום ויין יוצא בשבת שרי, הא לא נתרסקו אסור, עיין מגן אברהם י"ט מה שכתב בזה:
(ז) ולא. עיין ט"ז. שבת י"ח א ובתוס' שם ד"ה והשתא. ובמקום פסידא סומכין על מאן דמתיר, עיין מ"א אות כ"א.
והעמדת זיג"ר שעון קיר בשבת משמע כאן ובדרכי משה דאסור בשבת, ואפילו הכי שרי להשמיע, דיודעים דמאתמול העמידו, וברחיים אסור, שיאמרו היום נתנו החטים ברחיים. ועיין סימן של"ח סעיף ג, והרב כתבו כאן, אף למאן דמחמיר ברחיים. ובטלטול מותר. וכן אותן זכוכית שמונח בתוכו חול וקורין שעה שעון חול, מותר להפכו בשבת להוריק מזה לזה, דלאו מידי עביד, ומוקצה לא הוה דיחדו לכך, הוה כלי לצורך גופו ומקומו, עיין סימן ש"ח בזה. ואם מותר לומר לעכו"ם להעמיד בשבת, צריך עיון, דאפשר יש בו מלאכה דין תורה, ושבות דשבות התירו במקום מצוה, לידע זמן קריאת שמע ותפילה, אבל דין תורה לא. ואם תיקן עכו"ם אותו בשבת בשביל ישראל, אפשר דאסור ליהנות לשמוע ולידע השעה כמו נר שהודלק בשביל ישראל, אף על גב דלית ביה ממש בשמיעת קול. ועיין שו"ת פנים מאירות בזה, ואם ירצה ה' בשל"ח אבאר בזה וכאן אין להאריך, ובש"ח סעיף י"א אם ירצה ה' יבואר, ופנים מאירות קכ"ג בזה ושל"ח:
(ח) במחטו בידו. עיין ט"ז. הר"מ ז"ל פרק י"ט הלכה כ"ו מהלכות שבת. ועיין ב"ח, שהר"מ דקדק בלשונו, אפילו הכי לא שינה לשון המשנה חייט, דכל אדם נמי, והמחבר שינה וכתב: כל אדם בידו חייב חטאת, וסמך אסימן ש"א, עיין מ"א אות כ"ג. ומה שכתב: תפילין בראשו לא הוה גזירה לגזירה, כן כתב הב"ח דוודאי קרוכ שאדם צריך לפנות ויסירן ודאי מראשו. ולא יצא עם חשיכה שמא ישכח ואתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים, כי גם זה גזירה קרובה, או יכנס עם תפילין בבגדו לבית הכסא וחייב חטאת. ואתי שפיר דברי הט"ז במה שכתב דהוה גזירה לגזירה וכו', אלא דסיים: לאיתויי ד' אמות.
בלבוש הביא כאן ב' דיעות, ובסימן ש"ן רק כרבא דלא גזרינן גזירה לגזירה, ועיין אליה רבה אות י"ט אלבוש קאי, יעו"ש:
אשל אברהם
[עריכה]רנב (א) לתנור. עיין מ"א. שבת דף י"ח ע"ב. ומה שכתב רל"ו, ט"ס וצ"ל רנ"ד סעיף א, ושם להמחבר תרתי בעינן, טוח וקשה, וכאן אף שאין טוח, דקשה טפי. ועיין ר"מ פרק ג הלכה י"ג י"ד. וכן, לאו לגמרי דומין. וכן כאן ביורה טוחה מדכר דכיר, כפירוש רש"י שם, וברנ"ד טוח לא מהני אי לאו דקשה גם כן. אבל התוס' שבת ח"י ב' ד"ה ביורה כתבו דאין דרך להגיס כמו לחתות, ומתורץ זה. עוד כתבו דמיהדק טפי, ועיין אליה רבה כאן אות ב. ומסתימת המחבר משמע כתירוץ א' בתוס', ואם ירצה ה' ברנ"ד יבואר עוד, וכאן אין להאריך:
(ב) משום. עיין מ"א. פירשתיו בעזר ה' יתברך בט"ז אות ה', הסוגיא ודברי הפוסקים. ואמנם דברי האדון ז"ל הם כפשטן, דהמחבר נקיט לישניה דהטור וכפירוש רש"י (ובר"מ פרק ג' מהלכות שבת הלכה י"ז שמא יגיס בה ותו לא, והלחם משנה פירש צובע כתוס', וביארתיו בט"ז), משמע כתירוץ הא' ברא"ש פרק כירה דף מ"ם ב' סימן י"א, דסמנין לצבוע בהם צריך בישול לעולם (ולא שייך בהו כל צרכו), הא אי לאו טעמא דמבשל שרי, כמו בקדירה תבשיל כל צרכו שרי בשי"ח סעיף י"א. אלא מיהת בצמר כתב שם, אפילו קלט העין אסור להגיס ביורה עקורה, אי מטעם הטור כאן דלעולם צריכין הסימנים בישול ולא שייך בהו כל צרכו, או כטעם הר"ן דלא יחרוך דרך הצובעים להגיס, וממלאכת הצביעה היא וחייב משום צובע, ואם כן בכלי שני או אין יד סולדת בו שרי להנך טעמים. אבל התוס' שבת י"ח ב' ד"ה דלמא, משום צובע וכפשוטו, וכמו שכתב הרא"ש פרק כירה בתירוץ הב' דנכנס הסמנים בצמר (ולא כפירוש הר"ן), ואם כן אף בכלי שני ואין יד סולדת בו יש לומר דחייב מן התורה כהאי גוונא. ונפקא מינה לפסולי עדות, או לומר לעכו"ם שבות דשבות במקום פסידא (ועיין לקמן בענין טלטול מן הצד, ויבואר אי"ה). ובסימן שי"ח במ"א אות מ"ג פירש משום צובע, לאו היינו פירוש הרא"ש בתירוץ ב' וכתוס', אלא פירוש הר"ן וכמו שכתב בב"י שמשם לוקח וכמו שציין באר הגולה באות ט', ומשום הכי לא סיים שם שנקלט הצבע, ודי לו בביאור משום צובע, וכאן סיים דכשמגיס בה נקלט הצבע, הוא הדבר אשר דברנו. וכתב שם צובע, לא תירוץ א' דסמנים לעולם צריך בישול, דלר"ן כמאכל בן דרוסאי לא שייך בישול, וסימנים לא גריעי על כל פנים ממאכל בן דרוסאי (עיין ב"י בשי"ח הביא דברי הרא"ש דכירה ועיין ב"ח. ולפי מה שכתבתי יש לומר דהטור סובר בדעת אביו הרא"ש דכמאכל בן דרוסאי בעודו רותח יש בישול דין תורה בתירוץ א', וכאמור). ואפשר שהאדון ז"ל שם בשי"ח אהיתרא קמהדר, דטעמא שלא יחרוך וממלאכת הצביעה היא וצובע כר"ן, הא סמנים בלא צמר ליכא חיוב תורה במגיס דלא כרא"ש בתירוץ א', אף על גב דהמחבר פסק כמאכל בן דרוסאי יש בישול, סמנים שנתבשלו כל צרכן על כל פנים מותר. ובב"י הביא בסוף הסימן רק דברי הר"ן וכאמור, באופן שדברי האדון ז"ל מאירין כספירין. וראיתי להתוספות שבת כאן אות ד' ובשי"ח אות כ"ז כתב מרורות על מאורן של ישראל, ואין ראוי לכתוב כן על האדון ז"ל דנהירין ליה שבילי דנהר דיעה. ושוב ראיתי בהגאון המפרש בירושלמי (דפוס דעסוי"א) הקשה כעין זה על המ"א. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ואין להאריך, ובשי"ח אם ירצה ה' יבואר עוד.
והוי יודע דקלט העין – רק מראה הצבע ועדיין לא נצבע שפיר. ובירושלמי פריך לה, מהו מיתהניי? אמר ר' אבוהו, כגון אילין קורייאי דלא מקפדין. וכתב הגאון המפרש שם: אם לא נצבע כל צרכו וכו'. קורייאי, שם העיר, או אדנות (מלשון "נפיק לקרייתא" או "קירא"). ומשמע ודאי כל שלא נצבע כל צרכו עדיין יש משום צובע, הלכך לרא"ש ותוס' דנכנס הצבע אף בכלי שני כהאי גוונא אסור, והוא הדין לר"ן. וכל שקלט העין לאו דווקא וכדכתיבנא. ועיין אליה רבה ופרק קמא דשבת, ואם ירצה ה' בשי"ח יבואר עוד:
(ג) ייחד. עיין מ"א. לכאורה חסר ב' תיבות, כחפצו של עכו"ם בבית עכו"ם, כמו חמץ ריש פסחים, ייחד לו בית אין זקוק לבער, יעו"ש ברש"י ובתוס'. אבל באות ה' הטעם דייחד קנהו מערב שבת, ואי"ה שם יבואר:
(ד) ויש להחמיר. עיין מ"א. ברמ"ו אות וי"ו בשאלה, אין איסור להשאיל כליו לעכו"ם בשבת, רק מפני איסור הוצאה, ובעיר מוקפת שרי, מה שאין כן במכר ומשכון יש טעם הרמב"ם ז"ל פרק ו' משבת שיאמרו שמכר לו בשבת (ומה שאסור הלוהו בשבת זה משום הוצאה), ואפילו מוקפת אסור. ולא יתלה בשאלה, הואיל והאמת דמכר לו, וכמו שכתב ברמ"ו אות ה' בשדה, וכל שכן בסחורות דאין דרך להשאיל, דלא יתלו. ובאלם היקל בייחד, וט"ז ג' היקל בלא ייחד, ובייחד לצורך הפסח והפסד אפשר להקל באין אלם, עיין אליה רבה ג'. ושכירות גם כן לא מהני, ועיין מ"א אות ה' ואי"ה שם יבואר. ואם כלי שעושין בו מלאכה, אסור אף במוקף חומה בשאלה אלא אם כן יצא מפתח ביתו מבעוד יום, שלא יאמרו בשליחותו של ישראל עושה מלאכה בשבת, עיין מה שכתבתי ברמ"ו:
(ה) להחמיר. עיין מ"א. עיין סימן תמ"ח במגן אברהם ה, דעכו"ם לא קנה מישראל כי אם כסף ומשיכה לסימטא, עיין יורה דעה ש"ך יעו"ש. ומשמע דאף הגבהה אין קניין לעכו"ם, ואם ירצה ה' בסימן תמ"ח יבואר. ומשום הכי מכירה ולא משך עד שבת, נגמר המקח בשבת. אבל ייחד במקומו, ומסיק למה דקיימא לן אפילו שכירות לא קניא כל שכן ייחד, אם כן אין היתר. ומה שכתב בת"מ במ"א אות א. ומה שכתב בסימן שמ"ז קיימא לן לאסור היינו בעני ישראל, משום לפני עיוור, עיין מגן אברהם שם אות ד וט"ז אות א. ומכל מקום שם העלו דאף עני עכו"ם אסור מהאי טעמא שיאמרו שנתנו להוציא, עיין ב"י, וגם מגמרא אין ראיה דפטור ומותר משום שבת, עיין ט"ז אות ג:
(ו) אם. עיין מ"א. ועיין אות י בנותן חלוק ישראל הניכר שהוא של ישראל, אם יודע ודאי שיעשה בשבת במקום מפורסם אסור ליתנו לו, אם לא בספק שמא לא יעשה בשבת:
(ז) בטובת הנאה. עיין מ"א. ברמ"ז סעיף ב, להמחבר בחינם עדיף טפי דהוה כקצץ, מה שאין כן כשלא קצץ ומצפה לשכר ואינו יודע כמה, וכמו שכתב הרב בהג"ה ואם כו':
(ח) אסור. עיין מ"א. ועיין מה שכתב ברמ"ז במ"א אות ב' בכתב דניכר, אין סותר לכאן, וכאן בד' וה' שרי אף שלא לצורך, ויכול לגומרה קודם השבת שרי אף לבית שמאי במשנה שם, ואפילו לא קצץ שרי כהאי גוונא:
(ט) אם. עיין מ"א, דשכר ולא קצץ גרע מבחינם, להמחבר חינם עדיף, דמותר ליתנם בערב שבת דהוה כקצץ וכו', ובחינם מוחה בשבת, כל שכן בשכר ולא קצץ. ועיין ב"י, יש איזה טעות סופר במה שכתב וצ"ל שכר וקצץ, ועיין ב"ח וא"ר ז':
(י) טוב. עיין מ"א. כוונתו דכאן טוב לחוד, ורמ"ד כתב בסעיף ד, אם מלאכה מפורסמת (ובמקום מפורסם, מ"א שם י"ג, עיין מ"א שם ובט"ז אות וי"ו), מדינא אסור כמו מחובר לעשות בשבת. על כן פירש, דכאן שאין שם ישראל נקרא עליה בייחוד כו'. והמ"א כתב דכאן ושם לדבר אחד נתכוונו, בספינה כו', ומדינא אסור בשבת. והנך רואה במה שכתב שם הישראל בה"א הידיעה כוונתו כן. ובכתונת נמי טוב להחמיר. ובתרס"ד סעיף י"א אם קצצו, אף שישראל אמר לו לקצוץ והיה יכול מבעוד יום וקצץ בשבת שרי, כל שאין ידוע ולא יצא הקול שקצץ בשביל ישראל. אבל ביצא הקול בשעת קציצה במקום מפורסם שעכו"ם קוצץ בשבת ערבה בשביל ישראל, טוב להחמיר ולא מדינא, דמכל מקום אין ידוע של מי הוא וליכא חשדא, נראה לי. ואי"ה בתרס"ד יבואר זה:
(יא) ללבוש. עיין מ"א, פירש בהמחבר כאן דמתיר, והר"ב מודה לו בצורך שבת. ורע"ו סעיף א בנר אוסר בקצץ אף רק לנר לבד (דכהאי גוונא הוה קבלנות גמור, כבסימן רמ"ד סעיף ה מלאכה מיוחדת), שאני התם דמכל מקום הדליק לצורך ישראל בשבת ואסור להנות ממלאכת שבת אף על ידי עכו"ם כל שלצורך ישראל, מה שאין כן כאן, עכו"ם אין עושה שילבש ישראל היום דווקא, רק להשלים פעולתו, ומשום הכי היקל הר"ב לצורך כאן. אבל פשיטא, כל שהישראל אמר לו סמוך לחשיכה מדוע לא גמרת ואמר עכו"ם אעשה זאת למענך בשבת, אין הכי נמי דכולי עלמא מודים דאסור כמו נר. ובר"ן כתב, ולא דמי לנר דאדעתא דישראל, מה שאין כן בקצץ. הכי נמי פירושו, כלומר דהתם לא הוי קציצה, דמכל מקום אדעתא דישראל, מה שאין כן כאן הוי קציצה. ועיין ב"ח וא"ר אות ט. ולמה שכתבתי אתי שפיר:
(יב) בכדי. עיין מ"א. בתקט"ו אות ג' ד' ה' מבואר שם דהמחמירין כאן דווקא מלאכה דבר תורה, אבל מלאכה דרבנן יש להקל בקצץ לכולי עלמא. ואף להמחמירין שם ביו"ט של גליות בשני ימים בחינם, הא קצץ ושהה כולי עלמא מודים דביו"ט א' כדי שיעשו מותר, דלא שייך שיאמר לו ביו"ט שיהא מוכן לשני, דקצץ הוא. ועיין תוספות שבת אות ט"ז. וזה בכלים, אבל במאכל דגים אם יש במחובר וצידה בקצץ, אסור כל היום מוקצה כזה, עיין מ"א שם א. ובאין במחובר שרי בו ביום באפשר, ואפשר דמי לנר דיודע עכו"ם שעושה לשמחת יו"ט, וליום חול אין צורך לו דגים, הוה כנר יעו"ש וכמו שכתב כאן אות י"א. ואי"ה יבואר שם עוד. ועיין אליהו רבה אות י' צידד להקל לאחרים בקצץ:
(יג) ואם. עיין מ"א. אף דספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין לא מהני, מכל מקום כאן עדיף וסומכין בספק עליה, דהא לצורך גם כן סומכין על דיעה דמתיר. ומה שכתב רנ"ג (ט"ס רצ"ג) איני יודע מהו באות י"ח להסיר על ידי עכו"ם שאינו אומר לכבות ולהבעיר, וכאן מחלק אם אין הולכין בלא זה דביוש הוא, הוה מלאכה דבר תורה:
(יד) ליקח. עיין מ"א. משמע מטעם עובדין דחול אסור, אף על ידי עכו"ם שלוחו של ישראל, ועיין אליה רבה אות י"ב בזה. ואף נגמר מערב יום טוב אסור:
(טו) שעושה. עיין מ"א. ט"ס, בעיר שרובה ישראל אסור, וצ"ל בעיר שרובה עכו"ם מותר, עיין אליה רבה אות י"ג בזה. והיינו לטעם מראית העין, אבל מטעם עובדין דחול ראוי לאסור לילך לביתו אף בחנוני, ועיין תוס' שבת אות י"ט:
והוי יודע דעור ואחר כך כלי הוה נולד גמור, ואפילו הכי שרי, דגמרו בידי אדם אין מקצה מדעתו. ואף נתן ישראל עור שלו לעכו"ם לפני שבת וקצץ ועשה בשבת – לא מקצה מדעתו, דיודע דעכו"ם יכול לעשות בשבת. ועיין מ"א תקפ"ו אות כ"ה, קרן עכו"ם, לאפוקי עשה מקרן שמונח בבית ישראל דמוקצה הוא. ותדע, דהא בגד לעכו"ם נותן משלו ונמי נולד הוא או עכ"פ מוקצה, ושרי. ועיין תוס' שבת אות י"ט וצ"ע. ובשכ"ה במ"א אות קטן יו"ד משמע לאוסרין בנולד שם בעינן דווקא רק גמרו בשבת, וכאן סתם להתיר בכל עניין ולא הביא ב' דיעות. ועיין מ"א תקי"ז אות א, המחבר סובר בשכ"ה סעיף ד סובר שמא יאמר לעכו"ם ובחנווני לא גזר יעו"ש, אתי שפיר כאן. ואם כן, למאן דאוסר משום נולד, גם כאן ראוי להחמיר, אם לא כשכבר היו כלים רק נגמרו עתה דלאו נולד, רק מוקצה שלא היה באפשר ללבוש כך, שרי:
(טז) דאין. עיין מ"א. ועיין סימן רמ"ו מה שכתבתי שם וב"ח ואליה רבה שם אות א, דעביד מעשה יש להחמיר לעצמו, אבל דמנחי ומלאכה ממילא נעשית בתוכו, לדידן אין צריך להחמיר. ואפשר נתכוין למה שכתב אליה רבה אות ט"ו:
(יז) וטוענין. עיין מ"א. תוס' דף ח"י ד"ה ולימא, יעו"ש. אפשר תיקן בזה, דלכלל וטוענין, ואחר כך לומר דאין מצוה. אלא דכהאי גוונא לית מאן דאמר בגמרא אף לבית שמאי דממילא. ומכל מקום שעורים לגיגית איני יודע, ואין עולת שבת בידי לעיין ביה:
(יח) והגת מבעוד יום. עיין מ"א. מבעוד יום קאי להתיר המשקין היוצאין בשבת, דנתרסקו מבעוד יום גדול על ידי טעינת הקורה, וליכא חיוב חטאת. אבל להתיר הטעינה אף סמוך לחשיכה, לכולי עלמא שרי, דלא גזור אטו בשבת:
(יט) בוסר. עיין מ"א. פירש דברי הטור כאן דלא התיר, כי אם במחוסרין שחיקה מותרין המשקין היוצאין, והוא הדין לגמור בידיים שרי כמו שכתב בשכ"א היינו בידיים שהרי סיים: 'לפיכך כתב הרמב"ם ז"ל מותר לגמור שחיקת הריפות', הרי בידיים מתיר, הוא הדין בוסר ושום ומלילות שמחוסרין רק שחיקה מותרין בידיים, וכאן נמי לא התיר המשקין היוצאין כי אם במחוסרין שחיקה, הא מחוסרין דיכה אסורין המשקין היוצאין דסבירא ליה מחוסרין דיכה חיוב חטאת יש בהו, ומחוסרין שחיקה אין הכי נמי דגם בידיים מותר ונקיט משקין בטור לומר הא מחוסרין דיכה אף משקין אסורים. ומשום הכי דילג כאן שום, דאף לא נתרסקו כלל מבעוד יום משקין היוצאין מותרים דליכא חיוב חטאת כי אם זיתים וענבים, ובוסר בכלל זיתים, ומלילות היינו תבואה בשיבולת, אם כן המשקה היוצא משיבולת הוה מפרק ממש ודש. אבל המחבר פסק כרי"ף ורמב"ם דבטעינת קורה מבעוד יום ומחוסרין דיכה ליכא חיוב חטאת, הלכך המשקין היוצאין מותרים, ובידיים אסור עד שידוכו ומחוסרין רק שחיקה. והשמיט גם כן שום, דשום אף לא נתרסק כלל מבעוד יום המשקין היוצאין מעצמן מותרים דליכא חיוב חטאת. ועיין תוס' דף י"ט ד"ה השום וד"ה ר' ישמעאל וקמ"ה א ד"ה ר' יוחנן, ובאליה רבה אות י"ו וי"ז. ואפשר המגן אברהם על הטור והמחבר הקשה כן והעלה דהני יש בהו חיוב חטאת. ובסימן ש"ך סעיף א תותים ורימונים בעומדים למשקין היוצאין אסורים אף דליכא חיוב חטאת כי אם בזיתים וענבים, יש לומר דעומדים למשקין דומים לזיתים וענבים וכולה חדא גזירה כהאי גוונא. ועיין בחמד משה ואי"ה בש"ך יבואר עוד. ועיין ט"ז כאן אות ו פירש דברי הטור בשכ"א יגמור מעצמן, וקשה הא כתב לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות, ועיין אליה רבה תמה בזה יעו"ש:
(כ) להשמעת קול. עיין מ"א. לא הבינותי, דלרש"י ח"י א זילותא דשבתא, יאמרו רחיים של פלוני עושה מלאכה בשכר, ובשל עכו"ם שרי. מה שאין כן לאגור הובא בד"מ כאן וב"י בסוף סי' של"ח, השמעת קול, ויאמרו שהיום נתן החטים, וכן משמע מרמ"א כאן בזייג"ר שרי, דהכל יודעין מאתמול. אם כן יש לומר ברחיים של עכו"ם נמי אסור כהאי גוונא, יאמרו הישראל נתן החטים בשבת, עיין ב"ח רמ"ו סעיף ב. ומה שכתב מתוספות ד"ה ולימא הקשו כולם עליו, דאם כן מוגמר וגפרית מאי טעמא שרי, ובכתבי אדוני אבי הרב ז"ל התעורר בזה ה' יזכינו להדפיס חיבורו בזמן לא כביר. וסבור הייתי לומר דלימא גזירה מפני הרואים דאוושא וכולי עלמא שומעין ויאמרו שבשבת נתן החטים ויבואו להתיר בשבת, אף על גב דהשמעת קול וזילותא דשבת דבר חדש הוא כמו שכתב הרא"ש מכל מקום לימא זה, אלא שמע מינה דהוה גזירה לגזירה. וגם זה אינו דמכל מקום חשדא איכא אף בדרבנן כמבואר בסימן רמ"ג ורמ"ד, ואף דיש לומר התם אסמכוה אקרא חמיר טפי. ומכל מקום צ"ע בכאן. ועיין בט"ז סימן רמ"ד אות ז מתיר בפשיטות לישב ישראל שם לשמור אף שלא במקום מצוה, יעו"ש:
(כא) במקום. עיין מ"א. דוודאי לרבה דאוסר השמעת קול אף בפסידא אסור, ואנן סוברים עיקר כדיעה דהשמעת קול שרי מדינא, רק מחמירין, ובהפסד מקילין. וכן באיסור והיתר כללא הוא, כל מקום שהר"ב מתיר בהפסד מרובה הוא דמדינא שרי, עיין בתורת חטאת ופריי ליורה דעה בזה:
(כב) יש להקל. עיין מ"א. עיין סימן רמ"ד וסימן ת"נ ומה שכתבתי שם:
(כג) במחטו בידו. עיין מ"א. שבת דף י"א ע"ב וכרבא דאין גוזרין גזירה לגזירה, הלכך דווקא בידו, לא בבגדו כשאין דרך להוציא בבגדו, עיין סימן ש"א במ"א אות ט"ו. ומשום הכי אע"ג דכתב שם דנקובה חייב, היינו באורחיה בהכי, וכאן נקיט דבר פשוט בידו כולי עלמא חייב, אומן ובאין אומן.
ובכרמלית וכו'. ומחלוקת הוא אם יש לנו רשות הרבים או לאו, עיין סימן רס"ו ושל"ד. ותליא בפלוגתא אי ספק מן התורה לחומרא גוזרין בספק, ואי להרמב"ם כל ספיקא מן התורה שריא (אף בכרת וסקילה) רק מדרבנן הוה גזירה לגזירה. ועיין יש"ש ביצה פרק המביא סימן בי"ת בין השמשות צריך למחות בנשים, וכן יסד הפייט (בשבועות) לא תנאף בספק פן תענש בוודאי יעו"ש, ועיין בתורת הבית הארוך מזה. והך בוודאי מן השמים הוא, דבידי אדם אין עונשין מספיקא, ועיין לקמן סימן תר"ח בהלכות יום הכיפורים סעיף ב' שאינם יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש, משמע הא בין השמשות פורשין וכמו שכתב המגן אברהם אות ב, ואם כן משמע דפסק השו"ע ספק מן התורה כוודאי. אלא שלשון זה הוא מהרמב"ם פרק א הלכה ז משביתת עשור, וסובר ז"ל ספק מן התורה לקולא. אי לאו דמסתפינא מחבראי וכל שכן מרבותי הייתי אומר שיש בו כרת לדידן נפיק מאשם תלוי וכתוב בהדיא מוחין בידם, וספק לאו דנפיק מדאיצטריך להתיר ספק ממזר (עיין בתורת הבית הארוך) לאו מפורש הוא ואין מוחין בידם, אלא דהמעיין בפרק ט מהלכות טומאת מת דלדידן אשם תלוי איקבע איסורא אין ללמוד ממנו. ובפתיחה כוללת אי"ה אבאר זה:
(כד) בתפילין שבראשו. עיין מ"א. פירש לדינא דלא כדעת הב"י, דבראשו בלאו הכי שרי ובידו מותר, דאין שוכחן; אלא בידו אסור ובראשו צריך וכו'. ועיין ט"ז אות ח' בזה:
(כה) שאין שוכחן. עיין מ"א. בסימן מ"ד במ"א אות ב, דמצוה מן המובחר, יעו"ש:
(כו) למשמש. עיין מ"א. לי העני יש בכאן הרהורי דברים, והנני פורטם בעזה"י. בגמרא: "לא יצא החייט שמא ישכח ויצא", משמע לא יצא לרשות הרבים סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא משתחשך ויעביר ד' אמות ברשות הרבים, עיין פני יהושע, הא בביתו אין איסור סמוך לחשיכה. וברמב"ם ובשו"ע: "שמא ישכח ויוציא", משמע בביתו ויוציא לרשות הרבים משתחשך. ובטור כבגמרא, יעו"ש. וחנניא אמר: חייב אדם וכו' עם חשיכה, וכן הוא ברמב"ם פרק י"ט מהלכות שבת הלכה כ"ו, אבל הטור והמחבר העתיקו מצוה; סמוך לחשיכה. ולכאורה בין חייב למצוה ובין סמוך (חצי שעה כמו סמוך למנחה) ובין עם חשיכה, הפרש יש, ובחידושינו הערנו בזה. ומב"ח נראה דחנניא עם חשיכה – סמוך לחשיכה, והוה גזירה לגזירה ורק מצוה מן המובחר. וממגן אברהם נראה דוודאי לא אמרינן כאן ספק דרבנן לקולא, ובפרט במצוי שכל ימי החול יש לו דברים מוקצים, גם כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן אף בדרבנן, עיין ריש פסחים, למאי נפקא מינה נישייליה אף אם בטלו וכו'. והלכך אי משום שמא יצא לרשות הרבים, לדידן דליכא כרמלית אין מצוה סמוך לחשיכה ויוכל בין השמשות למשמש, ולשמא ישכח הוה ליה גזירה לגזירה כמו שכתבתי באות כ"ג. מה שאין כן מוקצה של כל ימות החול לא חשיב לספק ואיכא לברורי, הלכך מצוה סמוך לחשיכה, דבין השמשות או בשבת לא מהני והא אסור לטלטלו, בהכרח סמוך מצוה. ועיין מהרש"א ז"ל ריש ביצה: "וספיקה אסורה. משום דמוקצה יש לה סמך מן התורה מחמירין ביה", ואין להאריך, ובחידושינו הארכנו עוד בזה:
