המסך שחור. במרכז הפריים עולה ומופיע הסמל של הברלינאלה, פסטיבל הקולנוע הבינלאומי היוקרתי של ברלין. הדוב העומד על שתי רגליו האחוריות, ומשמש לאורך עשרות שנים כסמלו של הפסטיבל, היה מן הסתם טורח להתיישב לו ידע מה עומד להתרחש על המסך בעוד רגע.
בתוך שניות ספורות המסך נשטף אור. המצלמה ניצבת מול תא מקלחת לבן בוהק. על רצפת הפלסטיק הירוקה מוטל גבר עירום כמעט לחלוטין. ידיו נתונות באזיקים מאחורי גבו, כך גם רגליו, וכל לבושו מסתכם בתחתונים שחורים והדוקים ובשק גומי אפור המכסה את ראשו.
מעליו ניצב גבר גבוה, קירח, מכנסיו הצבאיים מקופלים עד מעל לברך. הוא רוכן, בידו האחת מהדק את שק הגומי לפרצופו של הגבר העירום ובידו השנייה מחדיר צינור שממלא את השק הזה במים. הגבר השוכב נחנק, מתפתל, מנסה להשתחרר מאחיזתו ולהתחמק מן המים. "אל תתרחק, מר קראוזה! תישאר פה!" צועק הקירח, "לאן אתה חושב שאתה הולך?" ברגע שהגבר שלמרגלותיו מצליח להתיישב הוא ממהר ודוחף אותו שוב אל הרצפה. "מה המספר?" הוא צועק עליו, "מה המספר?" הגבר האזוק מתנשם בכבדות ומשתעל. "תשובה לא נכונה", אומר הסוהר ואז חוזר ומחדיר מים לתוך השק שמכסה את פניו של האסיר. מצוקת החנק של האסיר האזוק לא מרשימה אותו. הוא מטיל אותו שוב על הרצפה וממשיך את ההתעללות באדישות מטרידה. לרגע נדמה אפילו שבדל חיוך עולה על פניו.
הפתיחה של הסרט "בית כלא 4614" קשה לצפייה. בהמשך הסרט מחכות אמנם סצינות רבות של עינויים מגוונים נוספים – הצלפות, שוקים חשמליים, קשירות ממושכות אל המיטה, השפלות מילוליות מגוונות ועוד – אבל סצינת המקלחת עם שיטת העינוי המקורית, המדמה תחושה של טביעה, מטלטלת ומרתיעה במיוחד.
מי שנכנסים לאולם הקולנוע כדי לצפות בסרט הזה, כדאי שיידעו מראש כי כל האסירים בבית הכלא המתועד בו נמצאים שם מרצונם. לא רק שהם לא הושלכו לשם בכפייה על פי החלטת בית משפט כזה או אחר, אלא שהם אפילו הסכימו לשלוח יד לכיס ולשלם תמורת העניין המפוקפק הזה, שבשבילם הוא חופשה חלומית: כמה ימים של כליאה מאחורי סורגים, עינויים מסוגים שונים ושלל השפלות. כשיודעים את זה הצפייה בסרט עדיין כואבת, אבל פחות.
"בית כלא 4614", שיוקרן ביום רביעי הקרוב בסינמטק תל אביב בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה TLVFest, הוא סרט תיעודי העוקב אחר המתרחש במשך שבוע אחד בבית כלא מיוחד בגרמניה – בית כלא שנבנה לפני ארבע שנים על ידי אדם פרטי, במטרה לשרת קבוצה קטנה למדי של בעלי פטיש הזהה לשלו: פטיש כליאה.
ארווד, המייסד והבעלים של המקום (המוצג בסרט בשמו הפרטי בלבד), משמש בתפקיד הסוהר הראשי והמענה הראשי ומנהל את בית הכלא יחד עם בן זוגו, כריס, שמתגורר עמו שם.
אף שבמבט ראשון העינויים שעוברים ה"אסירים" נראים בלתי נסבלים, הרי במבט שני ושלישי מתברר שכל מה שמתרחש שם מותאם בדיוק להעדפותיו של כל אחד ואחד מהאורחים, ושהאכזריות של שני הגברים שמנהלים את המקום ומענים את האורחים, אינה אלא משחק תפקידים שמושתת על דאגה אמיתית לקליינטים שלהם והרבה עדינות והתחשבות.
פטיש כליאה, או משחקי כליאה, הוא עניין שתופס נתח זעיר בלבד מסצינת הפטיש כולה, מסביר ארווד בראיון עמו המובא בחלקו האחרון של הסרט. "אלה לא רק גברים הומואים (שמגיעים לכאן), גם הטרוסקסואלים. עורכי דין, שוטרים, שופטים. כולם היו פה", הוא אומר.
אף שמדובר בפטיש, ארווד וכריס מבהירים כי אירועי הכליאה שהם מקיימים בכלא, הנמשכים בדרך כלל חמישה ימים, אינם אירועי סקס. "זה לא העניין פה. 99% מהגברים שמגיעים לכאן רוצים פשוט לשחק בבית כלא. בשבילם הדבר הכי גרוע זה להיות בלי ברזלים, מבחינתם לא ללבוש אזיקי ידיים ורגליים זה לא אפשרי", אומר ארווד.
"זה מקום שבו האנשים האלה יכולים סוף סוף להרגיש חופשיים ולא צריכים להחביא את עצמם ואת האישיות שלהם, את המיניות שלהם, את התשוקות ואת הצרכים שלהם", אומר יאן סולדאט, במאי הסרט, בראיון טלפוני. "זה מקום שבו הם יכולים להתחבר לפנטזיות שלהם, ואני מאמין שזה דבר שחשוב לכל אדם באשר הוא. זו דוגמה אחת לאופן שבו אנשים חיים את המיניות שלהם. זה צורך שלהם, להפגיש את הצרכים שלהם עם המציאות, ולכן כשצילמתי את הסרט מאוד הרשים אותי לראות כיצד הם מוצאים לעצמם את המקום שבו יוכלו לעשות זאת בחופשיות ובנוחות. כששאלתי אותם, הם אמנם לא ידעו להסביר למה הם עושים את הדברים האלה - חושבים כל הזמן על שלשלאות ומרגישים יותר בנוח כשהם אזוקים – אבל ממה שראיתי שם וממה שרואים בסרט, אני מניח שזה קשור לתחושת הביטחון שלהם ולאופן שבו הם מטפלים זה בזה, דואגים אחד לשני".
דגדוג מפתיע מהסוהר
האסירים בסרט לובשים סרבלים כתומים, שמזכירים את המדים של העצירים בגואנטאנמו, או לחלופין חליפות מפוספסות בשחור לבן, שזורקות לכיוון אחר לחלוטין, של קומדיות מימי הסרט האילם בכיכובם של צ'רלי צ'פלין, לורל והארדי ואחרים. בדומה לכך, הרגשות שעולים בזמן הצפייה בסרט "בית כלא 4614" מיטלטלים גם הם בין האימה לבין הקומדיה. מצד אחד תחושת קבס שמעלה סצינת עינויים קשה דוגמת ה-Waterboarding שמתואר בפתיחת הכתבה ומדמה תחושת טביעה, ומצד אחר צחוק משחרר אל מול סצינה שבה אחד האסירים שוכב על בטנו על המיטה, כאשר רגליו וידיו אזוקות מאחורי גבו, והסוהר שזה עתה סיים את קשירתו לא מתאפק, מדגדג אותו בכפות רגליו וסוחט צחוק מופתע.
גם מערכת היחסים הזוגית העדינה והרכה שמנהלים שני מנהלי המקום בין הסורגים, בין הצלפה אחת לאחרת, תורמת לריכוך המראות הקשים.
בראיון הטלפוני עם סולדאט, שיבוא לישראל כאורח הפסטיבל הגאה, הוא מבהיר שאוורד בנה את בית הכלא 4614 לפני כחמש שנים, מפני שהוא עצמו שותף לפטיש הכליאה ורצה להקים לעצמו מקום שבו יוכל לממש זאת בקלות ובנחת. הוא לקח מבנה של שלוש קומות והסב אותו למעין בית כלא, שבו עשרה תאי כליאה, צינוק אחד וגם יחידת דיור פרטית אחת, בשבילו. כדי לאפשר לאנשים אחרים בעלי הפטיש הזה ליהנות מההשקעה שלו, וכמובן גם כדי להתפרנס, הוא החליט לקיים במקום "מחנות כליאה", אירועים של כמה ימים שבהם מוזמנים האורחים להיות אסירים לכל דבר בבית הכלא שלו.
"זה מותאם אישית לכל אחד מהאורחים", מסביר סולדאט. "כשהם מגיעים לשם, כל אחד מהם מתבקש למלא שאלון שבו הוא נדרש להבהיר מה הוא אוהב ומה לא, ומה הגבולות שלו, כי לא כל אחד אוהב למשל את ה-Waterboarding או את ההצלפות, או שיש כאלה שלא אוהבים שמכים אותם על הגב או בפנים, אבל דווקא אוהבים לקבל בעיטות בפרצוף. בשאלון הזה כל אחד מציין בדיוק מה הוא רוצה ומה לא, כך שמדובר במשחק בטוח, שאינו מסוכן. הם גם מציינים שם את 'מלות הביטחון' שלהם (מלים המאפשרות לצד הכנוע בפעילות BDSM להביע מצוקה ולסמן לצד השולט להפסיק את משחק השליטה או להנמיך את עוצמתו, נ"א), הם מבהירים אם יש להם איזה מצב רפואי מיוחד וגם מציינים את העדפות המזון שלהם, קצת כמו במלון", הוא צוחק.
סולדאט, בן 31, הוא יוצר סרטי תעודה גרמני שאוהב לחקור בסרטיו נושאים הקשורים בפרקטיקות מיניות מגוונות, בפטיש ובהעדפות מיניות שנויות במחלוקת. בין היתר, בסרטו התיעודי הקצר "Be Loved" מ-2010 (שהוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין) הוא עסק בקשר הרגשי והמיני שמנהלים שני גברים עם כלביהם. שנתיים לאחר מכן יצר את הסרט "Law and Order" (שהוקרן אף הוא בברלינאלה) ובו תיעד שני גברים מזדקנים שדיברו בפתיחות על הזוגיות שלהם, הפטישים שלהם וחיבתם לשלשלאות ולמשחקי סאדו־מאזו. לפני שנתיים יצא סרטו "The Incomplete" (שהוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים של רומא) על גבר בן 60 שהחליט לחיות את חייו כעבד.
"אני מתעניין בעיקר באנשים שמנהלים מערכות יחסים שיש בהן אלמנט נסתר, חבוי, לא פומבי", אומר סולדאט. "זה מעורר בי סקרנות, כי אני רוצה להבין מה בדיוק קורה שם ואיך זה מתנהל, וגם מפני שלאנשים יש הרבה פעמים תמונות מעוותות או לא מדויקות של מערכות היחסים האלה שמתנהלות בסתר, והרבה פעמים הם חושבים למשל שהן אכזריות הרבה יותר מכפי שהן באמת. לכן חשוב היה לי לראות את זה ישירות, מקרוב, כדי לחלוק את מה שראיתי עם הצופים ולתקן תפישות מעוותות שקיימות אצל הקהל הרחב. יכול להיות שהתפישות הללו רווחות מפני שרוב האנשים לא מדברים על זה, ומכיוון שביום־יום שלנו אנחנו לא רואים הרבה מערכות יחסים מן הסוג הזה, אלא מוקפים בעיקר בסקס מיינסטרימי ובייצוגים של סקס מיינסטרימי. הרגשתי שרוב האנשים פוחדים או מתביישים לדבר על זה, ואני מאמין שאין במה להתבייש ואין ממה לפחד. חוץ מזה, מיניות בעיני היא אחד האופנים המרכזיים שבהם אנחנו יכולים לבטא את עצמנו, היא יכולת להשתמש בגוף שלנו כדי לבטא את האישיות שלנו, ומעניין אותי לחקור זאת בסרטי".
אל בית הכלא של ארווד הוא הגיע כמעט במקרה, בעקבות סרטו הקודם. את גיבורו, שבחר בחיי עבד, "ריאיינתי בעיקר על המיטה שלו, כשהוא עירום ואזוק אליה, והוא סיפר לי על חייו ועל התשוקות שלו, ובזכותו הגעתי ל'מחנה עבדים', שבו נחשפתי בפעם הראשונה למשחקי תפקידים מהסוג הזה", מספר סולדאט. "כשראיתי את מחנה העבדים הזה, סיקרנה אותי העובדה שיש אנשים שאוהבים לא רק להיכנס למשחק תפקידים של שעה בחדר השינה, אלא מנסים לשלב את הפטיש שלהם בחיי היום־יום שלהם ולכן מתמסרים למשחק במחנה העבדים שנמשך שבוע או שבועיים".
באותו מחנה עבדים הוא שמע לראשונה על קיומו של בית הכלא ומיהר ליצור קשר עם אוורד וכריס. הם נפגשו על קפה ועוגה, שוחחו על סרטים ועינויים והחליטו לשתף פעולה בצילומי הסרט "בית כלא 4614". סולדאט התייצב עם המצלמה שלו לקראת אירוע כלא שאמור היה להימשך חמישה ימים, האורחים התבקשו מראש לבוא מצוידים במסכות כדי שיוכלו להסתיר את פניהם אם ירצו, והצילומים יצאו לדרך.
מכיוון שסולדאט הביא בחשבון שלא כל האורחים ישמחו לגלות את עצמם מככבים בפוסטרים ענקיים המנציחים אותם בעיצומה של הצלפה אכזרית, לקראת הקרנת הסרט בברלין, הוא היה חייב לדבר איתם על הסרט לפני תחילת הצילומים.
שלושה מהאורחים־אסירים הסכימו להצטלם לסרט בפנים חשופות, ללא מסכה, אחד הסכים להצטלם במסכה בלבד והשלושה האחרים הודיעו שאינם רוצים להשתתף בסרט. "גם לפני הצילומים וגם במהלכם ניסיתי לתת להם תחושת ביטחון גדולה ככל האפשר. הבהרתי להם (לאלה שהסכימו להצטלם, נ"א) שאני לא מפיץ את הסרטים שלי בדי־וי־די ולא מעלה אותם לאינטרנט, אלא מקרין אותם אך ורק בבתי קולנוע ובפסטיבלים, וכל אחד מהם אמר לי איפה הוא מוכן שהסרט יוקרן ואיפה לא", אומר סולדאט. בנוסף לכך הוא הבטיח שבטריילרים לסרט ובתמונות הסטילס מתוכו שיופצו לאמצעי התקשורת לא ניתן יהיה לזהות אף אחד מהם.
הוא מנהל איתם שיחות קצרות לאורך הסרט. אחד מהם מספר למשל שהוא בן 43, עוזר מעבדה בחברת כימיקלים גדולה, ושהוא מגיע לבית הכלא אחת לשנה, זו הפעם השלישית. "זה משהו אחר, זה מאפשר לך להתנתק לחלוטין, להשתחרר מעצמך, להשתחרר מהשגרה היום-יומית", הוא מסביר.
אבל מי שמחפשים הסברים פסיכולוגיים או אחרים לפטיש הזה, לא ימצאו אותם בסרט. מי שמאכלסים את בית הכלא לא מספקים אותם, ודעתם של מומחים חיצוניים לא נשמעת כאן. "החלטתי שיהיה יותר חזק פשוט להראות לצופים את מה שקורה שם, וכך לאפשר להם לקבל תשובה שהיא אולי רגשית יותר מאשר אינטלקטואלית לשאלה הזאת", אומר סולדאט. "כשהאסירים ניסו להסביר לי במלים למה הם עושים זאת, זה כמעט תמיד נשמע כסוג של תירוץ, אז החלטתי לא להשתמש בתשובות הללו ובמקום זה לתת לצופים לצפות במה שקורה, לבחון את התחושות שעולות בהם בעקבות זאת ולתת את התשובה בעצמם. בסרטים שלי אני תמיד פחות מתעניין בלמה הם עושים את הדברים שהם עושים ויותר באיך הם עושים זאת".
עוד עניין שנעדר כמעט לחלוטין מהסרט הוא העניין המיני. האסירים מתועדים כשהם עסוקים במגוון פרקטיקות כליאה ועינויים, אבל הקשר בין הפטיש הזה לבין המימוש המיני שלו כמעט שלא נראה. בראיון עם אוורד וכריס בסופו של הסרט הם מסבירים שחלק מהחוויה של האסירים היא לשמור על הריגוש המיני לאורך כל השהייה שלהם בבית הכלא. "הרבה פעמים קורה שאם הם גומרים, אז הם פשוט קמים והולכים", מבהיר אוורד.
"זה משתנה מאדם אחד לאחר", אומר הבמאי. "יש אנשים שבמשך עשרה ימים רק יושבים בתא שלהם, וגם אחרי שהייתי שם ושוחחתי איתם עדיין קשה לי להבין איפה נמצא האספקט המיני של זה בשבילם. שמעתי מהם שוב ושוב שהאזיקים בעבורם זה משהו סקסי ומחרמן, אבל זה לא משהו שבהכרח גורם להם לאונן או לגמור. אני חושב שהעניין מבחינתם הוא שמחזיקים אותם שם במשך כמה ימים כשהם חרמנים ולא מסוגלים לממש את המיניות שלהם. אבל זה משתנה מאחד לשני: בשביל חלקם המכות והעינויים הם דבר מאוד מחרמן, לפעמים דווקא משחק התפקידים הוא מה שהכי מדליק אותם".
גוונים בעייתיים
לצד הקרנת הבכורה של "בית כלא 4614", אירח השנה פסטיבל ברלין הקרנת בכורה עולמית של סרט נוסף שהתהדר בעיסוקו בסצינת ה-BDSM. הבכורה הזאת היתה נוצצת הרבה יותר, עוררה עניין בכל רחבי העולם והביאה לשיא מחול שדים תקשורתי שנמשך חודשים ארוכים.
סולדאט לא עמד בפיתוי וקפץ לצפות בסרט "50 גוונים של אפור". "הסרט הזה מאוד הרגיז אותי", הוא מבהיר. "חשבתי שהוא יוכל לפתוח את הזרם המרכזי של החברה לנושא הזה, אבל אז הבנתי שזה בכלל לא סרט על BDSM אלא סיפור אהבה על זוג שסובל מאי־הבנה מתמשכת. יש שם גבר שסבל מילדות קשה ולכן מתקשה עכשיו להתקרב לנשים וזקוק ל-BDSM כדי לממש את המיניות שלו, ומולו אשה צעירה שמאוד מתלהבת מהגבר העשיר הזה שיכול להציע לה חיים אחרים. אבל מבחינתה ה-BDSM זה משהו שהיא חוששת ממנו ושהיא מסכימה לעשות אך ורק מפני שהגבר רוצה את זה, וזה מנוגד לאחד העקרונות הכי בסיסיים של BDSM, שלפיו כולם שווים, נמצאים באותה רמה וחולקים את החוויה. הטריילרים לסרט הזה גרמו לאנשים לחשוב שזה באמת הולך להיות סרט על BDSM, אבל בעצם זה בכלל לא הנושא שם. למעשה הסרט הזה רק משתמש ב-BDSM כדי למשוך את הקהל לבתי הקולנוע".
סולדאט מאמין ש"50 גוונים של אפור" לא גורם לקהל הרחב לגלות יותר הבנה כלפי BDSM, אלא להיפך, מוציא לסצינה הזאת מוניטין גרועים. "הסרט הזה עושה שירות רע לאנשים בקהילת ה-BDSM, כי גיבור הסרט משתמש בזה כדי להסתיר ליקוי שקיים בו. הסרט הזה קושר את ההתנהגות הזאת עם איזה פגם פסיכולוגי, ולכן אנשים שלא מכירים את סצינת ה-BDSM יכולים לקבל מושג מעוות על מה זה BDSM ומהיכן זה נובע. אני חושב שהפרקטיקות המיניות שמוצגות שם יכולות להיות חלק מכל מערכת יחסים, לא רק בקשר שמושתת על BDSM, אבל הסרט לא מבהיר זאת בצורה מוצלחת".
