השבוע פייסבוק השיקו את הפתיון המושלם, סליחה, את הפרופיל החדש.

שימו לב לחלק העליון של הפרופיל, הישר מתחת לשם המשתמש. זה הדבר הראשון שהמשתמש רואה בפרופיל שלו. אמנם, מיד מתחת מופיע פס חדש ובו תמונות שמושכות את העין ואת תשומת הלב. ואכן, מי שכתב בימים האחרונים על הפרופיל החדש, התעסק בעיקר בעיצוב ובשאלה אם הוא מוסיף או גורע מחווית השימוש.

זאת טעות. או לפחות, זה לא מה שבאמת צריך לעניין ב’השקה’ הזאת. הענין כאן, לדעתי, הוא בכלל לא העיצוב. מה שאתם רואים לפניכם זה לא פחות ממנגנון איסוף המידע האישי היעיל ביותר שקיים כיום ברשת, אם לשפוט לפי מספר העדכונים שאני רואה בפיד שלי של חברים שאמנם עדכנו את פרופילם.

למי שלא רואה היטב, אדגיש שהקישורים החדשים שמופיעים מתחת לשם הפרופיל הם הזמנה להוסיף פריטי מידע אישיים, כמו מקום עבודה, עיר מגורים ואוניברסיטה. ובצד ימין מופיע כפתור מוגדל ומודגש שמזמין את המשתמש לעדכן את הפרופיל. כן, חברים, סליחה שאני מקלקל למישהו את ההתפעמות הנרגשת (נענע10 כותבים למשל ש“העיצוב המחודש הופך את המידע בעמוד הפרופיל לנגיש וויזואלי יותר,”) אבל מישהו חייב להגיד את זה: העיצוב הוא רק תירוץ, סיבה לגרום לכמה שיותר מבין חמש מאות וחמישים מליון המשתמשים שכבר בפייסבוק, לגשת לפרופיל שלהם, להיתקל באחד ממספר הקישורים החדשים שמופיעים בו שמעודדים אותם לעדכן, ובסופו של דבר  להוסיף לו מידע שפייסבוק אח”כ הולכת ומוכרת לצד ג’ כזה או אחר על מנת שאלו ייצרו פרסום מכוון יותר וייאלצו לשלם עליו יותר כסף. לפייסבוק כמובן.

אז נכון, מה שפייסבוק איננו (כנראה) פלילי ואפילו לא בעיתי כ”כ מבחינה אתית. זו פשוט הפרקטיקה של הווב. אבל האחריות היא בהחלט של המשתמשים להבין ולדעת מתי עושים עליהם סיבוב. וכל מי שעוסק בממשקי משתמש יודע שלעיצוב עצמו יש השפעה גם ברמה הכרתית וגם ברמה תת-הכרתית על החלטות המשתמש. לא מזמן העלתי פוסט בנושא המחיר היקר שאנחנו משלמים על פרסונליזציה, בו כתבתי בין היתר:

בהחלט מקוממת אותי הדרך הפיוטית של פייסבוק לדרוך על הפרטיות שלי עם הכפכפים של צוקרברג, ראה המקרה של Rapleaf, שאלמלא הפרסום ב-WSJ היתה ממשיכה לשתף פעולה עם פייסבוק כדי לפגוע בפרטיות שלנו.

בסופו של דבר, קשה שלא להודות בכך שרוב האנשים פשוט אדישים להשלכות של איסוף המידע המסיבי של פייסבוק אודותיהם.

אני מאמין גדול בפרסונליזציה. אוקינוס המידע שאנו חשופים עליו הוא בעיה גדולה, והאפשרות להתאים את המידע למשתמש הבודד היא מרכיב חשוב בפתרון שלה. גוגל היתה הראשונה בעידן החדש להבין את הכוח שטמון ביכולת להביא באופן יעיל את המידע שהמשתמש זקוק לו, והראשונה להפוך את התובנה הזאת לכסף גדול. אבל החיפוש של גוגל עובד כמנגנון מפורש (explicit), כלומר אני מקבל מידע רק כשאני מחפש אותו באופן מפורש. הרבה יזמים מאמינים שהעתיד נמצא במנגנונים משתמעים (implicit), כאלה שיודעים לזהות את הכוונות שלנו ומתיימרים להביא אלינו את המידע שיעניין אותנו. בשבוע שעבר נחשפו מספר סטארט-אפים שעוסקים באופן ישיר בתחום  הזה, של פרסונליזציה. החברות הללו מנסות לבנות מה שנקרא taste graph או interest graph,  תלוי את מי שואלים. אם אתם שואלים אותי למשל, כל החברות הללו ללא יוצא מן הכלל מנסות לבנות מנגנון שאוסף מידע אישי עלינו כדי להדפיס ממנו אח”כ כסף, אם על ידי מכירת המידע למפרסמים באופן ישיר, או אם על ידי פתיחת המאגר לגישה של גופים משלמים שונים. ולכן אני, באופן מפורש ומשתמע כאחד, לא מתכוון להשתמש באף אחד מהשירותים הללו, כל עוד יש לי את הבחירה. הרשו לי לפרט.

Zebek מבוסטון (אני מבין שנגמרו שמות הדומיין האדיוטיים, ועברנו לחסרי הפשר לחלוטין,) הוא אחד המיזמים שנחשף השבוע בארה”ב. הסטארט-אפ מתיימר לאפשר ללקוחותיו, ביניהם בתי עסק, חברות מדיה וסלולר להתאים את המידע שלהם ללקוחותיהם משתמשי הטלפונים הניידים. הטכנולוגיה שלהם משתמשת, לדבריהם, ב”geo-location, collaborative filtering, social relevance, and sentiment analysis” כדי לאפשר לחברות לשלוח מידע והצעות “רלוונטיות” ללקוחות פוטנציאליים. אגב, ניסיתי לתרגם את הקטע הקצר שהעתקתי לעברית, זה פשוט יצא כל כך מקושקש שהעדפתי להשאיר במקור. לפחות באנגלית זה נשמע טיפה מרשים. אותי, בכל אופן, זה מעצבן. כי בתרגום הכי פשוט, מה שהם עושים זה לאסוף עלי מידע מכל מיני מקורות ואז למכור אותו לחברות שלא מעניינות אותי כדי שאלה יוכלו לשלוח לי ספאם לנייד, כן, גם בסמס. כאמור, הם לא היחידים.

Hunch הוא מנוע שבונה, לפי הטקסט הקצר והלא פחות מעצבן באתר שלהם, taste profile של המשתמש. אתם יכולים להתחבר דרך פייסבוק או טוויטר, ולענות על שאלון קצר של 20 שאלות שיעזור ל-Hunch “להכיר אתכם”. ואם אתם עושים את זה, באותה הזדמנות תשלחו לי גם את מספר כרטיס האשראי ותעודת הזהות שלכם, כי אם כבר אתם פראיירים, למה שגם אני לא אהנה. היי, Hunch, עזבו שאלון. הנה הפרופיל שלי: אני חתיך כמו ריאן ריינולדס, מרוויח מעל שש ספרות בחודש בירוקים, סובל מבעיות אישיות באזור המעי הקצר, ואוהב לשתות מיץ מלפפונים סחוט טרי על הבוקר. כבר שולח לכם את האימייל ומספר הנייד שלי. טא טא.

הלאה. אני מתחמם.

Gravity גם הם יצאו השבוע בהכרזות בומבסטיות. לפי הבאנר באתר שלהם, גרף הענין שלי (interest graph) שאייצר דרכם יאפשר לי לחוות את הווב האישית. כן, שוב, באנגלית זה נשמע רק טיפה יותר טוב. הם אפילו פיתחו משחק בטוויטר שנקרא Twinterest, שמתחבר לחשבון שלכם ומנתח את הפעילות בו כדי להסיק מה מעניין אתכם (אום לא התרשם ממנו בכלל). כמובן שנורא חשוב להם לדעת מה מעניין אתכם כי הם רוצים לעזור לכם, ולא, למשל, לחשבון הבנק שלהם. כן, קוראים יקרים, גם במקרה של Gravity אתם יכולים לשכוח ממניעים אלטרואיסטים ולהיות בטוחים שהצורך שלכם “לחוות את הווב האישית” מעניין את קצה הזרבובית של היזמים שכבר גייסו ל-Gravity משהו כמו 10 מיליון דולר. כל מה שהם רוצים זה שיהיה להם מסד נתונים גדול ככל האפשר כדי שיהיה להם מה למכור לפראיירים מהסוג השלישי : חברות ועסקים שקונות את הסיפור הזה של רלוונטיות.

לפני מספר שבועות הוול סטריט ג’ורנל פירסם כתבה על Rapleaf, שירות שאוסף מידע על משתמשים ממקורות שונים ברשת, בין היתר באמצעות התקנת cookies על מחשב המשתמש, ואז מוכר את המידע הזה למפרסמים. בקישור הבא אפשר לראות עד כמה מקיף האיסוף הזה. בעקבות הכתבה, אלפי משתמשים ניצלו את אפשרות האופט-אאוט ומחקו את הפרופילים שלהם מהשירות. ואם אתם חושבים שהפרופיל שלכם לא נמצא שם, אתם כנראה טועים, במיוחד אם אתם נמנים על משתמשי השירותים Rapportive או Gist, שני כלים שמתחברים לג’ימייל שלכם ומציגים לכם מידע נוסף על אנשי הקשר שלכם. שניהם מתחברים ל-Rapleaf, שבין היתר ספג ביקורת על כך שהצליב בין המספר המזהה של משתמשים בפייסבוק לפרופיל האינטרנט שלהם שהוא מוכר לרשתות פרסום מקוון, ובינתיים הפסיק את המנהג המגונה הזה.

אז תקראו לי תמים. תגידו שזה בדיוק מה שפייסבוק עושה, ואני בכל זאת משתמש בה. התשובה שלי היא שזו נבלה וזו טריפה. בהחלט מקוממת אותי הדרך הפיוטית של פייסבוק לדרוך על הפרטיות שלי עם הכפכפים של צוקרברג, ראה המקרה של Rapleaf, שאלמלא הפרסום ב-WSJ היתה ממשיכה לשתף פעולה עם פייסבוק כדי לפגוע בפרטיות שלנו. אני לא אדיש לזה, ועושה את מה שאני צריך לעשות כדי להגן על עצמי. אני ממעט להוסיף אפליקציות ולעשות לייקים, משתמש בהגדרות פרטיות מחמירות וניצלתי היטב את יום ה-unfriend שחל שלשום כדי להיפרד מ’חברים’ שהיו בעצם אנשים שאני לא באמת מכיר. ובכלל אני לא משתמש בפייסבוק הרבה. בגוגל, לעומת זאת, כן. זה כלי עבודה. אין לי ברירה. אני יודע שהם אוספים עלי מידע, אני יודע שהם משתמשים בי כדי לייצר עוד חומר גלם ממנו שאותו הם הופכים בסופו של דבר להכנסות מפרסום, ואני סופג את זה. וזה המקסימום שאני מוכן לספוג. לכל האחרים אני רק יכול להגיד שכל עוד הם לא גוגל או פייסבוק, אזי רק ביום שבו יחליטו לחלוק עמי באופן ישיר את הרווחים שלהם ממכירת המידע שהם אוספים עלי, אסכים לשקול להשתמש בהם.

בעצם, גם אז לא.

מבוא

אנקדוטות עלה לאויר בתחילת 2005. הימים היו טרום ימי ווב 2.0 העליזים, מייקל ארינגטון רק החל את דרכו המטאורית מעלה. העולם הטכנולוגי עוד בחן בהיסוס את שברי התנפצות הדוט.קום, ומיקרוסופט שלטה בווב עם דפדפן שהוציא את החשק לחיות.

פאסט פורוורד, שנה קדימה. אמצע-סוף 2006. האוויר מלא עד להתפקע בבאזז שרובו ככולו נושב מכיוון עמק הסיליקון. אלפי יזמים צעירים מעצבים לוגואים ירקרקים-תכלכלים עם אותיות הלווטיקה גדולות ומשיקים שירותי ווב למכביר לקהל מצומצם אך נלהב של מתלהבים מצומצמים. האמריקאים לוקחים את כל הענין לקצה ומשתוללים עם שמות מופרכים לרעיונות עסקיים מופרכים אף יותר, מוגשים באג’קס למשקיעי הון סיכון שלא יודעים את נפשם מאופוריה. רובם פותחים בלוגים כדי לספר לעולם איזה כיף זה להיות משקיע הון סיכון ובעיקר כדי לספר ליזמים מה הם צריכים לעשות כדי לא לבזבז להם את הזמן עם מצגות שיש בהן יותר מעשרה שקפים ופונטים קטנים מ-30.

פאסט פורוורד, שלוש שנים קדימה, סוף 2009. טק-קראנצ’ הוא מגזין רכילותי ש-90% מהכתבות בו הן על גוגל, טוויטר, אפל, פייסבוק או צירופים שונים שלהן. צוקרברג עוד לא יודע שהולכים לעשות עליו סרט, אבל הערכות השווי שלו בדרך לכוכבים. פייסבוק נעוצה חזק במיינסטרים. האקספלורר בדרך להיות הנטסקייפ הבא. בתי הקברות הוירטואליים מלאים בבלונים המפוצצים של מסיבות הסיליקון. כל מי שלא הספיק להירכש על ידי אחת הגדולות והמיזם שלו עדיין מתבסס על וריאציה של ‘בוא ניתן למשתמשים לדרג משהו ולשתף אחרים’, כבר מזמן משפצר את הרזומה. הסמארטפונים ושירותי הדאטה הם הקטר שבחזית תעשית הסלולר, וכולם שם כבר שכחו שרק לפני שנתיים שוק האפליקציות היה בגדר חי-מת.

פאסט פורוורד, היום.

השורות למעלה הן לא רטרוספקטיבה אמיתית. כך למשל, בקושי נגענו ברעידת האדמה הבלתי נתפסת כמעט שהאייפון חולל בשוק הסלולר העולמי מהרגע שיצא, כמו גם באובדן הרלוונטיות של מיקרוסופט בעולם החדש. ולא הזכרנו את השוק העצום של פרסום במנועי חיפוש שגוגל יצרה יש מאין. בקיצור, לא נגענו אף באחוז אחד מההתפתחויות שהיו בשוק הלייט-טק (lite-tech), מושג שישמש אותי מעתה והלאה לתאר את מכלול הפיתוחים בתחום הווב והסלולר שמשפיעים באופן ישיר על חוית השימוש של האדם הרגיל בכלים הללו ביום-יום. זהו מושג נוח מכיוון שהוא מבדל את התחום שעליו אני מדבר מההיי-טק ומהלואו-טק והוא מתייחס ליותר מאשר לתוכנה בלבד או חומרה בלבד.

מה שכן, ניסיתי להעביר לכם דרך השורות הקצרות הללו את התחושה הלא-בלתי מסעירה שבאמת, ובמובן הכי חיובי שיש, אנחנו – כלומר, אלו בינינו שחיים ונושמים את הלייט-טק – זוכים לחיות בזמנים מעניינים. מאחר שבלתי אפשרי לכסות יריעה שכזאת בפוסט אחד, אני מתכוון לכתוב סדרה של פוסטים תחת הכותרת שלמעלה.

התזה שלי, אם אפשר לקרוא לסדרה של שלושה פוסטים קצרים כך, מחולקת לשניים. בחלק הראשון, שבו אסכם את המהלך הרטרוספקטיבי שהתחלתי למעלה, בכוונתי להתבונן ב’מורשת’ של ווב 2.0, זו שאפשר לנתח אותה ולדבר עליה היום ללא הפרעות של הייפ ורגשות אחרים. אנסה לטעון שווב 2.0 היתה מהפכה טכנולוגית בעיקרה. היא היתה מהפכנית במובן הפרוזאי שמה שבא אחריה לא דומה למה שהיה לפניה. והיא היתה טכנולוגית במובן זה שהערך האמיתי שלה הוא בפופולריזציה ושכלול של הכלים שמשמשים היום מפתחים כדי לייצר חויות משתמש עשירות לווב ולסלולר. חוויות אלו הן התשתית שעל גבה התפתחו, ועדיין מתפתחים, המודלים העסקיים (שהיו חסרים לחלוטין בשנים הראשונות של ווב 2.0) של הלייט-טק, כמו מודל האפ-סטור או הטוויסט העכשווי וההגיוני יותר של מודל הפרסום המקוון, שבגלגולו הקודם והמפגר עיטר את מצגותיהן של לא מעט חברות ווב 2.0. 

בחלק השני אנסה (ואני צופה הצלחה חלקית בלבד) להגיד משהו חדש על יסודותיה של הלייט-טק, בהם מדיה חדשה, מנועי חיפוש ופרסום מקוון, רשתות חברתיות , וידאו, סמארטפונים והפס הרחב. אטען שהלייט-טק מהווה את היישום המיינסטרימי של טכנולוגיות ותשתיות שנוצרו בתקופת השיא של ווב 2.0. בעצם, אנסה לטעון שכמו שנהוג להתייחס לתעשיות הבטחוניות ככר פיתוח והבשלה של חידושים טכנולוגיים שבסופו של דבר יעשו את דרכם לשוק האזרחי, כך הווב 2.0 בשנותיה הראשונות סיפקה את כר הפיתוח והבישול לתשתיות וטכנולוגיות שמאפשרות את הלייט-טק.

אז stay tuned, המשך יבוא.

אחד הדברים שאני הכי אוהב במילואים (כן, יש משהו שאני אוהב בדבר הזה) הוא העובדה שאני נפגש ומשוחח עם אנשים שלא ממש קרובים אלי. אנשים שונים ממני שלא היו נמצאים במעגל החברתי שלי בשום סיטואציה אחרת ושבדרך כלל לא היתה לי כלל שיחה איתם.

לפני 5 או 6 שנים שיחות המילואים הללו באמת נסובו סביב נושאים שאני לא נוהג לדבר עליהם יותר מדי ביום יום שלי. כשסיפרתי שאני עובד בשיווק באינטרנט או בכתיבת תוכן באינטרנט החבר’ה בדרך כלל הנהנו והמשיכו הלאה לדבר על פוליטיקה, כדורגל, או תוכניות ריאליטי. לא עוד. היום ניהלתי לפחות 5 שיחות שונות עם אנשי מילואים “קלאסיים” על שיווק במנועי חיפוש, SEO ובניית אתרים. וזה לא מרגיש לי רק כבון טון זמני אלא כשינוי תפישה משמעותי וארוך טווח.

נדמה שהמרחק בין היזמים, המפתחים ואנשי השיווק המשופשפים באינטרנט לבין המשתמש הממוצע הולך ומצטמצם ככל שאתרים ושימושים שונים הופכים ליותר שגרתיים ויותר נגישים. אפילו בעלי עסקים קטנים מבינים שאם הם לא פותחים את עצמם לטכנולוגיה ולאמצעי שיווק מודרניים באינטרנט הם מפספסים חלק גדול מהציבור שכבר נמצא שם.

גם האקדמיה מחישה את צעדיה בכיוון הווב. בבר אילן, לדוגמא, יש מסלול טכנולוגיות ווב כחלק מהמחלקה ללימודי מידע (שנשמע לי יותר הגיוני מאשר שהמסלול הזה ישב במדעי המחשב). כחלק מהמסלול הזה מלמדים גם פיתוח ווב וגם שיווק ואפילו עושים תחרויות SEO (קצת ספאמי, אבל בחירת הביטוי לפחות מעניינת, ריטרן אוף אינבסטמנט – אני משער שהוא נבחר כי לא הייתה בו תחרות בגלל שהוא קצת משובש).

אני חושב לעצמי לא פעם, מה היה אילו הייתי חושב בגדול לפני חמש שנים, אולי הייתי במקום אחר לגמרי. אבל השינוי הזה בחדירת הווב למיינסטרים, אפילו בישראל, מדגיש עד כמה יש עדיין הזדמנויות ליזום, לחשוב בגדול וליצור את הדבר הגדול הבא באינטרנט.